לא איירתי דבר משנה ב' ולא עשיתי קומיקס בחיי. לכן הבחירה להשתתף בקורס הקומיקס של מישל קישקה בסמסטר האחרון של שנה ד', לצד הלחצים מפרויקט הגמר, הייתה טעונה בלא מעט אי-ודאות. מדד הלחץ שלי רק עלה כשגיליתי שלתרגיל הראשון בקורס יש בריף בינלאומי, בשיתוף האוניברסיטה HSD בדיסלדורף, בסופו יצירות שיבחרו יוצגו בתערוכה משותפת, שם בגרמניה. המשימה הייתה לענות על השאלה: "האם עדיין צריך גיבורים?" בקומיקס, על דף A2. מישל סיפר שאולי בסוף שנה כמה סטודנטים יוכלו לצאת איתו למשלחת מטעם בצלאל, לראות את התערוכה ולעבור סדנאות — אבל לא לפתח ציפיות, זה עוד רחוק ובכלל לא ודאי. השתדלתי להקשיב למישל ולא לפתח ציפיות, בכל זאת, קומיקס ראשון שלי אי-פעם.
הסמסטר עבר לאיטו, ובינתיים מישל גילה לנו שהקומיקסים של כולנו נבחרו להיות מוצגים בתערוכה ודיבור על משלחת מתגבש. לקראת סוף הסמסטר קיבלנו אישור סופי. מי היה מאמין.
הגעתי לדיסלדורף בראשון, יום לפני כולם. יום ראשון שלהם זה כמו שבת אצלנו, רק עם תחבורה ציבורית, כך שהיה לי זמן לטייל ולחקור לבד את העיר, למרות שהכול היה סגור. נכנסתי ליער כמו שלימדו אותי, הלכתי לאיבוד ומצאתי אנשים שעזרו לי לצאת. היה שם סוג של ספארי פתוח בו נסיתי לחמם את שרירי האיור וציירתי חזירי בר, איילות, צבאים, שועלים ודביבונים. הלכתי לאורך הנהר ובין הבתים השונים בעיר, באחד הגנים, ישבתי לנשום ולנוח.
יום 1 – הקורס מתחיל
כולם הגיעו מוקדם לאוניברסיטה, מתרגשים להתחיל את השבוע ולראות לאן ייקח אותם. עלינו לכיתה ושם פגשנו את מוֹנֶה, המרצה לאיור ב-HSD, ואת הסטודנטים הגרמנים. עשינו היכרות — כל אחד אמר את השם שלו ועובדה כיפית על עצמו. מונה אמרה שהיא ממש אוהבת קווים, חשבתי שזה קצת מצחיק, משונה (ומאוד גרמני). רק יותר מאוחר הבנתי את עוצמת החיבה. למשלחת הצטרפו גם בנות מהשלוחה החרדית של בצלאל, יחד עם גלעד סליקטר המרצה שלהן. גם אותן לא הכרנו קודם.
לאורך השבוע קיבלנו שני תרגילים. בראשון התחלקנו לקבוצות קטנות של גרמנים וישראלים, היינו צריכים לנהל שיחה וליצור איור או קומיקס בעקבותן. צוותתי לסטודנטית בשם האנה, בחורה מתוקה שגרה בעיירה וֶגבֶרג, כמה דקות נסיעה מדיסלדורף ונמצאת בתוך מסלול מרוצי מכוניות ישן. נסיתי לדמיין איך זה לגור במסלול מרוצים. האנה סיפרה לי כמה היא מחוברת לעיירה ולמשפחה שלה, שבתור בת יחידה חשובה לה מאוד.
הרבה סטודנטים גרמנים בחרו לא להשתתף בקורס הזה, האנה סיפרה לי, גם בגלל שהוא על חשבון חופשת הסמסטר וגם בגלל המצב בארץ. שאלתי מה היא חושבת על זה והיא אמרה שאין לה כל-כך דעה, כי היא לא ממש מבינה בזה. שניה אחר-כך קפצה לי התראה ב-Ynet על פגיעה ישירה בנהריה. הייתי חייבת לשתף אותה. מסתבר שהיא לא ידעה שאנחנו חוטפים גם מהצפון — בגרמניה הם שומעים רק על עזה.
ציירתי לה מפה קטנה של ישראל והראיתי לה איפה אני גרה, איפה ירושלים ותל אביב. היא הופתעה כמה קצרים המרחקים. סיפרתי לה על ההבדלים בין הצפון לדרום, על האוכלוסיות והתרבויות השונות, ועל זה שכולנו קוראים למקום בית. המשכתי וסיפרתי על הממ"דים בכל בית — "bomb shelter", בשביל האפקט הדרמטי — על גיוס חובה לצבא, ועל זה שאני חושבת פעמיים לפני שאני מספרת שאני מישראל כשאני בחו"ל. את האנה עניינה במיוחד התרבות הישראלית, הכתיבה מימין לשמאל וסט האותיות המוזרות שלנו. היא שאלה על מנהגים יהודים, והתרגשה במיוחד מארוחות שישי. גילינו יחד שמקורה של החלה הוא אירופאי, ושבגרמניה יש להם מאכל כמעט זהה. באיזשהו רגע היא סיפרה לי שזו פעם ראשונה שהיא פוגשת יהודים. אמרתי לה שאני מקווה שעשינו רושם טוב.
יש הרבה דמיון בין בצלאל ל-HSD. גם קצת בנראות — הצינורות החשופים, הפסים ממתכת בחזית הבניין, המעליות המוזרות — וגם מבחינת הלימודים והמטרות של התלמידים. רוב הסטודנטים שהיו איתנו היו בגילאי 24–28, דיי מפתיע בהתחשב בכך שזו אוניברסיטה אירופאית. מהשיחה איתם הבנו שחלקם פורסים את התואר לכמה סמסטרים, אחרים מתחילים תואר שני ויש כאלה שהחליפו תואר באמצע.
בקפיטריה גיליתי שזה קטע אצל הסטודנטים הגרמנים לשתות מאטֶה — תה ארגנטינאי מר מאוד, מפוצץ קפאין, שמעבירים מאחד לשני במפגשים חברתיים בספל ייחודי — הגרמנים שותים אותו בתור שתייה קלה מוגזת. ספק כמה הטעם דומה למשקה המקורי — לי זה הרגיש כמו סוכר מוגז בבקבוק — אבל אבא שלי ארגנטינאי, אז שלחתי לו תמונה. את הבקבוק הריק שמרתי למזכרת.
בסוף היום הזמנתי את האנה לצאת להסתובב בעיר, לחפש משהו לאכול. כמעט בכל יום סיימנו את הלימודים בחמש ורוב החנויות נסגרות בין שש לשמונה בערב, אז היה קצת מסובך למצוא מקום טוב. היא הציעה להסיע אותי לדירה שלה ומשם נלך ברגל. בחניה של האוניברסיטה ראיתי על הרצפה סמלים של נשים כמו בשירותי נשים. שאלתי אותה למה זה? "לא מסיבות טובות", ענתה. מסתבר שככה זה ברוב המקומות, כדי שנשים יוכלו לחנות קרוב לכניסה ולא יצטרכו ללכת לבד בחניונים, שלא יטרידו אותן. הרחובות בדיסלדורף ממש נקיים. לא מצאתי חתול רחוב אחד. האנה אמרה שמעולם לא ראתה ג'וק.
—
יום 2 – בית מטבחיים
המשכנו את התרגיל שקיבלנו יום קודם, השיחות בינינו צללו לעומק והדברים שציירנו החלו לקבל צורה. בארוחת הצהריים קניתי קפה ושילמתי יותר כדי לקבל אותו בכוס קרמיקה ממותגת, שאוכל להשתמש בה בפעמים הבאות וגם לקחת הביתה. לקחתי הביתה. הם מאוד בקטע של איכות הסביבה ולכן פחות פופולרי לקבל קפה בכוס חד-פעמית.
אחרי האוכל הלכנו לסיור באנדרטה של המוסד. האוניברסיטה בנויה על בית מטבחיים ישן, ששימש גם כשטח לכינוס יהודים, לפני שנשלחו למחנות. כשבעה משלוחים גדולים של הקהילה היהודית בעיר יצאו מבית המטבחיים הזה, שפעילותו, אגב, המשיכה במקביל. המשלוח האחרון היה היחיד ששרד ברובו. שאר היהודים שעברו בבית המטבחיים לא. רוב אלה ששרדו לא חזרו לדיסלדורף. מבנה בית המטבחיים עצמו דווקא שרד את המלחמה ונחשב כמבנה לשימור. היום הוא משמש כספריה של האוניברסיטה. האנדרטה שהקימו שם יחסית חדשה, ממש בשנים האחרונות, סטודנטים היו אלה שעיצבו אותה. ליד הכניסה לספריה יש תמונות של יהודים מהקהילה, עם סיפורים וציטוטים שלהם. באחד הרגעים בסיור המדריך אמר משהו שתפס אותי: "בסוף המלחמה השלטון אומנם השתנה, אבל האנשים נשארו אותו דבר." כשנגמר הביקור הוא הראה לנו מייצג שעשו על איסוף הקהילה היהודית. מין מוזיאון נייד כזה. מאחורה, על הקיר, הייתה כתבה ממוסגרת על ה-7.10.
היה קשה לחזור לשיעור אחרי זה וקצת נתקעתי עם הציור שלי. גלעד סליקטר מצא במשרד של מוֹנֶה ספר של המאיירת נוֹרה קרוּג, שנתנה לי השראה. היא עושה שילוב חכם וציני בין קולאז' וצבעי עיפרון — סגנון ילדי עם תוכן בוגר ופוליטי. הספר דיבר על דיקטטורים לאורך ההיסטוריה ואיך הרשת החברתית קשורה להכול.
בסוף היום יצאתי עם שירלי ניצן לחפש מה לאכול ומה ללבוש. כרגיל התלהבתי מאוד מהעיר הגדולה, מהשירותים המשוכללים שלגמרי שווים 70 סנט, מהאריזות היפות. אכלנו במסעדת שניצלים מגניבה, ובעיקר ניסינו להתרשם מהכול כמה שיותר לפני שיחשיך. באזור תשע וחצי התחלנו להתקדם למלון. מצחיק שהכול נסגר פה מוקדם, כבר בתשע וחצי כל הרחובות ריקים. בדרך לרכבת הקלה ראינו בניין עם דגל של האו"ם, דגל אוקראינה ודגל ישראל.
—
יום 3 – כל אחד והסיפור שלו
סיימנו את התרגיל הראשון והצגנו לכולם. אני ציירתי את האנה והקשר המיוחד שיש לה עם המשפחה. ציירתי דיוקן משפחתי בתוך ספק מסגרת, ספק הצורה של העיירה בה היא גרה, אשר מתאזן על ערימה של רהיטים שההורים שלה היו מייצרים. האנה דיי חיברה את כל מה שדיברנו עליו לציור אחד. היא שילבה את הצפון המושלג והדרום המדברי, השורשים שמתפצלים לכיוונים שונים ונראים קצת כמו חלת שבת, מתרכזים בעץ תמר שדומה לנר. היא גם הכניסה דיוקן קטן שלי בפינה למטה. מאוד התרגשתי כשהיא דיברה. בסוף היום חתמנו על הציורים והחלפנו בינינו. בעתיד הציור שלה ימוסגר אצלי בחדר.
היה מעניין לשמוע גם סיפורים של צמדים אחרים. אחד מהם, ישראלית וגרמניה, גילו שלסבים שלהן סיפור חיים כמעט זהה: שניהם גדלו באותו אזור בברית המועצות, ברחו לאותה מדינה בזמן המלחמה, הואשמו בריגול והועברו לאותו מתקן כליאה. אחת הקבוצות היותר מיוחדות הייתה של סטודנטית גרמניה מהקהילה הגאה, סטודנטית מהשלוחה החרדית וסטודנטית ערבייה שהגיעה איתנו. שלושתן ישבו וניהלו שיחה על נישואין וזוגיות בתרבויות השונות, איך כל אחת חווה את הנושא מהעיניים שלה. כמה פתוחות ורגישות הן היו לשתף, לשמוע ולקבל את התרבות השונה של כל אחת. זה היה מהמם ומרתק לשמוע איך הן דיברו אחת על השנייה בכזו כנות; מסוג המפגשים הנדירים האלה שאת שמחה שהיית עדה להם.
אחרי ההפסקה מישל הרצה על שני ספרי הקומיקס שהוציא: 'הדור השני', על סיפור השואה של אביו ו-'פלאפל עם חריף', על העלייה והחיים בארץ וגם על עבודות עכשוויות ואקטואליות עליהן הוא עובד. את ההרצאה הזו כבר שמעתי בבצלאל, רוב הדברים היו ידועים לי אבל לשמוע אותה באנגלית, כשהיא מיועדת גם לסטודנטים גרמנים, נתן לה אופי שונה. ספק מביך, ספק משמעותי יותר.
בערב הוזמנו לסטודיו של המאייר המקומי רומן קלוֹנֶק. בדרך לשם מיהרנו לשוטט בעיר ולהיכנס לכמה שיותר חנויות לפני הסגירה. מרוב לחץ להספיק הכל דפקנו איחור אופנתי לסטודיו. רומן עובד בהדפס עץ אחרת ממה שאנחנו רגילים. הוא משתמש באותה פיסת עץ, לאותו הדפס, עבור כל הצבעים. אחרי שהוא מדפיס במכבש שכבת צבע אחת מספיק פעמים, הוא מגלף אותה החוצה ומגלה את השכבה הבאה. הכל אצלו מדוקדק ומסודר. היה מרתק לראות אותו עובד והאיורים שלו, שהיו פזורים ברחבי סטודיו בשלבי גימור שונים, העניקו לנו הצצה לתהליך.
בערב יצאתי לאכול עם האנה וחברה שלה אנדראה במסעדה אסייתית בעיר. שם גיליתי את מה שהם קוראים לו רַדְלֶר, אבל הוא בעצם בירה עם ספרייט. מסתבר שזה דיי מקובל ומקומי לעשות כאלה שילובים. כשהגיע האוכל אנדראה הרימה "לחיים" בעברית בשבילי. דיברנו על ההבדלים התרבותיים בין גרמניה לישראל ועל החיים בארץ בכלל. הן שאלו אם אני מתרגשת לתערוכה מחר בערב, אמרתי שמאוד ושאני לא מאמינה שאני כאן. אחרי הכל, בגלל המצב הבטחוני, בכלל לא ידעתי אם הטיסה שלי יוצאת לפועל עד הרגע האחרון, אז תערוכה?
—
יום 4 – גיבורי על
היום הזה התחיל באזעקה. ולא סתם אחת של שריפה, כזו רצינית. כל הטלפונים רטטו והשמיעו סירנה והודעות אדומות מהבהבות בענק. בחוץ האזעקה צרחה בעוצמה ונשמעה כמו שילוב רע בין מתקפת טילים לצפירה של יום הזיכרון. הסטודנטים הישראלים הסתכלו אחד על השני בחוסר אונים ופחד, היינו בטוחים שקורה משהו נורא. הגרמנים היו צריכים להרגיע אותנו שהכול בסדר וזה רק תרגיל, שגם הם, אחת לשנה, בודקים את הצופרים שלהם, שאנחנו בטוחים. לקח לנו הרבה זמן להירגע.
כשהאזעקה דעכה טוביאס דאהמן, חבר טוב של מישל וגלעד שהוא במקרה גם בוגר HSD, החל בהרצאה שלו. הוא סיפר לנו על ספר הקומיקס החדש עליו הוא עובד, המספר את הסיפור של סבו שהצטרף לצבא הנאצי. הוא עשה הקראה של הסיפור ושיתף אותנו בתהליך היצירה והמחקר העצום שעשה כדי לגלות את הסיפור המלא. הוא אמר לנו כמה קשה לו עם זה ושלמרות זאת הסיפור הזה צריך לצאת לאור. אחרי ההרצאה גלעד עלה לשתף אותנו בספר החדש שלו 'ערד 95', המתאר מזווית אישית את אסון פסטיבל ערד, שם הוא כמעט נמחץ למוות. אחרי ארוחת הצהריים מוֹנֶה עשתה לנו הרצאה על העבודות שלה. היא סיפרה על הדרך בה היא עובדת ותופסת את העולם, בשילוב עם פילוסופיות שונות הקשורות בעולם הפיזי והווירטואלי. רק אז הבנתי למה היא התכוונה ביום הראשון — היא באמת מאיירת עם קווים, הרבה קווים.
אחרי ההרצאות החל התרגיל השני בו קיבלנו סקצ'בוקים וזמן פנוי ללכת לצייר את העיר. האנה ואני הלכנו לטייל, היא הראתה לי את העיר העתיקה, חנויות ספרים ייחודיות וחנויות יצירה. לא ציירנו.
באותו ערב הגיע סוף-סוף הרגע לו חיכינו — התערוכה הגדולה של הקומיקסים שיצרנו במהלך הסמסטר — הסיבה לשמה יצאנו למשלחת מלכתחילה. רובנו חשבנו שהתערוכה תתקיים באזור נידח באוניברסיטה או בחדרון שולי של איזו גלריה. ציפתה לנו הפתעה לא קטנה כשהתבקשנו להגיע שעה לפני הפתיחה לכניסת ה-VIP לאומנים. לא הבנו את גודל האירוע. במוזיאון מרכזי בגרמניה בשם NRW-Forum, כחלק מתערוכה בשם SUPERHEROES, הוקדש חדר שלם רק בשבילנו.
התערוכה עוסקת בקומיקס גיבורי על. היא מציגה את ההיסטוריה של הז'אנר: מזאוס לזורו, דרך סופרמן, באטמן וכל שאר הגיבורים, הגיבורות והנבלים שהופיעו לאורך השנים. מוצגות שם בובות אספנות של הדמויות, קומיקסים נדירים, בובות שעווה וגם דפי קומיקס מקוריים לפני צביעה, ממוסגרים על הקירות, שאפשר ממש לראות בהם את משיכות המכחול היוצאות מהמסגרת ולהעריך את הירידה לפרטים.
*התערוכה מוצגת עד מאי. מי שמגיע מתישהו לדיסלדורף ובקטע — מומלץ.
הקומיקס שלי עוסק במצב פה בארץ, בכך שכולנו גדלים להיות גיבורים כדרך חיים — גיוס לצבא, התמודדות עם טילים, עזרה לזולת — וכמה התרגלנו לזה, עד שלפעמים אנחנו שוכחים שבמצבים קשים גם לעשות דברים פשוטים כמו לקום בבוקר, לאכול או לנסות דברים חדשים, נחשבים כמעשים של גבורה. התרגשתי מאוד לראות אותו תלוי על הקיר.
אז גם גיליתי שאחת הסטודנטיות הגרמניות עשתה דבר דומה מאוד, רק בלי החלק של המלחמה. היא דיברה על עשיית פעולות פשוטות כאקטים של גבורה, כאשר נמצאים בדיכאון קשה. היה מעניין לראות איך שתי נשים ממדינות שונות, שלא הכירו אחת את השנייה, חשבו על מסר דומה, רק בנסיבות חיים אחרות.
—
יום 5 – יום אחרון
בלילה, מרוב אדרנלין והתרגשות, נרדמתי בשלוש לפנות בוקר. מזל שרק ב-11 התחלנו את הלו"ז. קמתי מוקדם מתוך הרגל, וחשבתי שיהיה נחמד לנצל את הבוקר לטייל בעיר, לחפש כוס קפה טובה ואולי גם לצייר קצת בסקצ'בוק בשביל התרגיל. שכחתי שהגרמנים אוהבים לישון ולא מצאתי שום דבר פתוח לפני תשע וחצי. בזמן ששוטטתי בעיר הריקה למצוד אחר כוס הקפה, על אחד החלונות ראיתי מצויר בטוש שחור צלב קרס. זה תפס אותי לא מוכנה. לא ידעתי איך אני אמורה להגיב. כל השבוע דיברנו על שואה, מלחמה, על הגרמנים של היום שמאוד נמנעים מלהפגין את היותם גרמנים, כמה הם מתביישים במה שקרה ותומכים בישראל. ופתאום זה. גם ההתלהבות מהסנאים החמודים שרצו בפארק והשלווה שהייתה שם לא הצליחו לעודד אותי. היו לי דמעות בעיניים בדרך למוזיאון ושיתפתי את מישל וגלעד במה שקרה. הם ניסו להרגיע אותי שזה בטח סתם איזה ילד משועמם ולא משהו רציני.
בסוף היום סיפרתי להאנה על האירוע, קצת התביישתי ולא ידעתי איך היא תגיב. היא אמרה שלצערה עדיין יש ניאו-נאצים בגרמניה, אבל מערכת המשפט לוקחת את הענישה מאוד ברצינות. היא סיפרה לי על אישה אמיצה אחת שעושה גרפיטי על כל צלב קרס שהיא רואה, ובגלל שזה לא חוקי לעשות גרפיטי, היא תמיד נעצרת ומועמדת לדין. אבל מכיוון שהיא לוחמת צדק, יש לה המון תומכים שכל הזמן משחררים אותה בערבות ומממנים את הוצאות המשפט והקנסות שהיא מקבלת.
נכנסנו לסיור מודרך במוזיאון בו אנחנו עצמנו מציגים. המדריכה הסבירה על ההיסטוריה של גיבורי-העל בתרבות הפופולרית. נראה לי שהיא הייתה קצת לחוצה שיש לה ישראלים בקבוצה כי חלק מהעובדות שאמרה לא היו מדויקות. כשהגענו לחלק שלנו במוזיאון היה לה חשוב לשמוע על הקומיקסים שלנו ועל מה הם מדברים, כדי שתוכל להעביר את זה הלאה. סיפרתי לה על העבודה שלי — על דברים כמו התראה של פיקוד העורף בטלוויזיה ואיך נראה חדר שינה עשוי מבטון. הסברתי בפירוט על כל דימוי והקשר שלו למציאות המורכבת שלנו. רגשתי טוב יותר אחרי זה.
אחרי הביקור היה זמן חופשי להמשיך לצייר. האנה ואני עשינו טיול אחרון בעיר ואז התקדמנו חזרה לאוניברסיטה. כשהגענו כל הסטודנטים פתחו את הסקצ'בוקים ודיברו עליהם. הרגשתי רע שלא הייתי יותר חופשיה עם הרישומים שלי. ציירתי משהו אחד וניסיתי להקפיד על קומפוזיציה וצבעוניות, במקום פשוט לשחרר. קצת קינאתי בסטודנטים אחרים שהצליחו.
משם הלכנו לארוחת ערב משותפת אחרונה של המשלחת עם המארחים שלנו. באזור עשר נפרדנו. החלפנו חשבונות אינסטגרם, חיבוקים ומילים מרגשות. הזמנו אותם לביקור בארץ והם אותנו לגרמניה. ואז זה נגמר. לא עשיתי קומיקס בחיי. אולי הגיע הזמן להתחיל? ◊
יעל טרנרודר היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מורה לאומנות ובזמנה הפנוי חוקרת מדיומים חדשים ליצירה.
 |
|