אחרי שהתיישבנו והזמנו לשתות אמרתי: “אני חושב שלטובת מי שלא מכיר אותך אולי כדאי שתתחילי בלספר מי את, איך הגעת לעשות את מה שאת עושה היום ומה עשית לאורך הדרך.” היא חשבה רגע, לקחה שלוק מכוס הקפה והחלה: “אוקי, אז קוראים לי מיכל, אני עורכת ספרי הילדים, הנוער והקומיקס בהוצאת כתר-מודן והמפגש הראשון שלי עם קומיקס החל בכיתה ב’.” ‘אסטריקס וקליאופטרה’ היה ספר הקומיקס הראשון שקראה, שהפגיש אותה עם התחום וכבש את ליבה, מאז היא שם. בתקופה ההיא של שנות ה-80 רוב היצירה המקומית הייתה מאוד בשוליים, “לא לילדים ולא נראתה כמשהו שהולך לגדול.”
בגיל 20, כשסיימה צבא, יצאה לשנתיים של שליחות בצרפת — “אני ממש זוכרת את היום בו נכנסתי לפְנאק ושאלתי אם יש להם קומיקס” סִפרה בחיוך. המוכר ענה: "הקומה למעלה." כשעלתה הבינה שהכוונה הייתה מילולית “כל הקומה למעלה.” מאותו רגע משהו בגישה שלה לקומיקס השתנה. כעבור שנתיים חזרה לארץ ואומנם באותן שנים אקטוס הוציאו כל מיני דברים, אבל עדין היה קשה להשיג קומיקס מקומי — ”היית צריך להיות מאוד אקטיבי בחיפוש.” כך זה גם נשאר במשך שנים.
את התואר הראשון עשתה בספרות ובשפות צרפתית ואיטלקית. את השני בחקר התרגום, כשעבודת המאסטר שלה עסקה בתרגום ספרות ילדים מאוירת, אותה הקדישה לניקולא הקטן. המנחה של מיכל לא ידעה איך לעזור לה והיא נאלצה לחפש מנחים חלופיים — “הבנתי שאני חייבת מישהו שמבין בתחום”. כך הכירה את מישל קישקה: ״הוא פתח בפני את הסטודיו, את ליבו ולימד אותי מה זה איור.”
אחרי הלימודים התקבלה לעבודה כעורכת ספרי ילדים בהוצאת כנרת (“רק עורכת, לא ה-עורכת של ספרי הילדים”.) באותן שנים העורך הראשי של ההוצאה היה דב אלפון, פרנקופיל וחובב קומיקס אמיתי. “יום אחד הוא חזר מיריד ספרים בצרפת, נכנס אלי למשרד, הניח על השולחן ספר ואמר: ‘לא יודע מה זה, אבל היה לזה תור מטורף, אז לקחתי.’” הספיקו למיכל שלושה עמודים כדי להבין שמדובר במשהו אחר – זה היה בוֹן. בערך באותו הזמן היא גם מצאה בירחון למו”לות את ‘יומנו של חנון’ ו’קפטן תחתונים’. מיכל מספרת שכשהגיעה בחשש לישיבת העורכים והציגה את שלושת הספרים, המו”ל יורם רוז לא התלהב, אבל היא התעקשה ואמרה שאם הוא יוציא אותם כמו שצריך, זה ילך. רוז, שהיה אדם הרפתקן מטבעו זרם איתה: “יאללה – נראה אותך!”
כפי שהבטיחה, מיכל ניסתה לעשות את זה “כמו שצריך”. היא ערכה בחינות למתרגמים והעבירה קורס קומיקס רציני לסטודיו של ההוצאה: ״הייתי אומרת להם: ‘אתם לא יכולים להחליט שזה נראה איך שבא לכם!’״ סיפרה בתסכול על קשיים ביישום החזון, “העיצוב הוא חלק בלתי נפרד משפת הקומיקס.” תוך כדי ששתיתי לימונדה היא הדגימה איך הייתה משחקת אונומטופאות לצוות, כדי שיבינו על מה היא מדברת — ״זה היה כמו לחצוב בסלע.״
”כשהספר יצא, הרבה אנשים אהבו את הקומיקס,” אמרה בגאווה, “והרבה גם החמיאו על עבודת התרגום ומלאכת העיבוד”. הקהל הצביע ברגליים וכפי שקורה בדרך כלל בעולם המו”לות, הוצאות נוספות התחקו אחריהם. “בהתחלה ממש נעלבתי”, הודתה, אבל אז הבינה שאם היא רוצה לראות שינוי אמיתי, התנועה חייבת להיות רחבת היקף, כזו שתכלול עוד הוצאות ספרים.
קצת אחר-כך פנתה אליה גלית גאון, מייסדת מוזיאון הקומיקס, והציעה לה לאצור תערוכה על איך מעבדים קומיקס לעברית. זו היתה התערוכה הראשונה שלה, שהייתה מוקדשת למאחורי הקלעים של בון. אחריה היו עוד עשר תערוכות והמון הרצאות — “הבנתי שאני צריכה להגיע להורים, כדי שהם יבינו מה זה אומר קומיקס. מה זה אומר לעשות קומיקס.” זה אחד המאבקים הגדולים שלה: לשכנע הורים שקומיקס הוא ספרות מכובדת. “זה אומנם מאבק ממושך, אבל המצב היום בהחלט השתפר.”
עם ההצלחה נתנו לה לנסות דברים נוספים, כמו יצירות מקור, לרוב כאלה שכבר ראו אור במקום אחר. שתי פסגות מבחינתה היו “התרגום והעריכה של ‘אנה פרנק: היומן הגרפי’, וכמובן בית הספר הגדול מכולם — העיבוד של Understanding Comics לעברית.”
באותם הימים הרגישה שהיא צריכה שינוי ועברה לכתר-מודן: “בפגישה הראשונה אמרתי להם שאני עורכת ספרי ילדים, נוער וקומיקס ולשמחתי הרבה המו”ל, רוני מודן, אמרה לי: ‘מגניב!’.” כבר חמש שנים שמיכל נמצאת בביתה החדש, שם היא ה-עורכת של ספרי הילדים, הנוער והקומיקס — עובדת על קומיקסי מקור ומתורגמים ועל הגשמת כמה חלומות: “דבר שמאוד רציתי, עוד מהעבודה בכנרת, היה לעשות עיבודים של קלאסיקות מקומיות לקומיקס.” מיכל סיפרה לי שידעה מיד איזה טקסט יכול להתאים: ‘אל עצמי’ של גלילה רון פדר עמית. “15 שנים אני חולמת על זה וממש עכשיו הוא יצא לאור.״
אחרי חמש שנים של עבודה, הספר, ובו 104 עמודי צבע, מוכן. גלילה כתבה את התסריט, מיכל התאימה אותו לקומיקס ואז החלה לעבוד עם רחלי שלו המאיירת: “בהתחלה גזרתי ודבקתי את המשבצות — כמו שאני עושה עם משפטים. מעבירה אותם, מקצרת מחברת פסקאות, אותו דבר.” היא מדגימה לי: “החלק הזה פה, המשבצת הזו צריכה לגדול קצת וכאן חסרות לי שלוש. ממש עריכה — ואין איפה ללמוד את זה.”
“אני מקווה שיום אחד יהיה מקום שירים את הכפפה ויילמד קומיקס כמו שצריך. יש כמה קורסים באקדמיה, אבל זה לא מספיק. לא מספיק קורס אחד בשביל לעשות קומיקס. גם כתיבה לקומיקס לא מלמדים. זו בעיה ורואים את זה אחר-כך בעבודות. צריך תיאוריה ופרקטיקה. אבל הדבר הכי חשוב זה לקרוא קומיקסים בעברית ובשפות אחרות.” שלא תטעו, מיכל לא פסימית: ״היום יש סיכוי לדור חדש של יוצרים שגדלו על קומיקס, הם מבינים את השפה. כל תרבות מתחילה בהעתקה ועוברת ליצירה מקורית. כך גם אצלנו.”
עוד משהו מעניין בקומיקס הישראלי שהיא מאבחנת הוא שאם בדרך כלל יש מיינסטרים וממנו צומח האנדרגראונד, כאן זה הפוך — “לכן מאוד קשה לשכנע את המיינסטרים שהאנדרגראונד ראוי,” אמרה, “מאוד קשה לשנות את הסטיגמה הזו.” אבל מיכל בכל זאת מזהה שינוי: “מה שפעם היה סופר-איזוטרי היום הוא מיינסטרים לגמרי. כך גם בספרות הילדים העולמית. עד הקורונה בפסטיבל ספרות הילדים בבולוניה לא היה קומיקס. בשנה שעברה כבר היה מתחם שלם!” הודיעה לי בחיוך. היא סיפרה שהמו”לים הגדולים בעולם הקימו בשנים האחרונות “ליינים של קומיקס” כי הם הבינו שזה מה שהנוער הצעיר אוהב. “הקהל הראה שהוא רוצה סדרה עם ריצה ארוכה ומתמשכת, עם הרבה-הרבה פרקים בהמשכים. ספרים כמו בון הוכיחו שאפשר להצליח בחנויות ספרים ולא רק בחנויות הקומיקס.”
“מה בעצם צריך לעשות מי שרוצה להוציא ספר קומיקס בהוצאה הישראלית?” שאלתי. ״קודם כל לשמור על אופטימיות,״ צחקה. ״תראה אני לא אשקר — מדובר בתהליך מאוד ארוך ומאוד יקר. מהספרים היותר יקרים שיש. זו השקעה עצומה של ההוצאה. אני מדברת איתך על מאות אלפי שקלים. אז כדאי להתחיל מזה שתדע איפה אתה עומד.” היה ניכר שהיא לא נהנית למסור בשורות מדכדכות. “הדרך הכי קלה לשכנע הוצאה זה להביא לה ספר גמור. הבעיה עם זה היא הסיכון הרב שהיוצר לוקח על עצמו, כי אני יכולה לקבל ספר גמור, ואז לחזור לכותב ולהגיד לו שהוא מצוין אבל האיורים חלשים מאוד ולהפך. הסיכויים שמישהו יבוא עם תסריט וההוצאה תשלם למאייר שיעשה מזה קומיקס שואפים לאפס. זו עלות היסטרית ובשביל להצליח צריכים להמכר עשרות אלפי עותקים. זה מאוד קשה וצריך להיות דבר יוצא דופן, הציבור עדיין לא סומך על היוצרים הישראלים.”
״טוב אז אחרי שבאסתי את כולם לא צריך צריך לומר נואש.” אמרה והיה ברור שהיא מנסה לעודד מראיין מדוכדך אחד, “קודם כל כדאי לשלוח את היצירה לכמה הוצאות, סירוב אחד לא אומר כלום. דבר שני להתחיל לפרסם בפלטפורה אחרת כמו עיתון יכולה לעזור מאוד. כמו הקומיקס של ‘ג׳ינג׳י’ שאומנם מתפרסם במגזין הילדים ‘אדם צעיר’, אבל בסופו של דבר ייצא אצלנו במודן כספר. ברגע שאתה מפרסם בעיתון משלמים לך על העבודה (לא הרבה אבל משלמים) וגם אפשר לקבל תגובות מהקהל ולהשתפר עם הזמן.”
לדעתה של מיכל גם פרסום באינטרנט זו דרך מצוינת להתנסות ולצבור קהל — “כך שכשאתה מגיע למו”ל מצד אחד יש לך משהו ביד ומצד שני זה לא ספר שלם. זה גם עוזר להוצאה להקטין סיכונים,” הסבירה. “אם אתם מגיעים עם שלושה-ארבעה פרקים ותסריט להמשך הספר, ההוצאה יכולה לשפוט את הפרויקט ולראות אם הוא מעניין אותה.”
פה עצרתי לרגע ושאלתי: “הוצאות מעדיפות לקבל ספר סגור או פתוח?” מיכל חשבה ואמרה: “זה תלוי אם יש להן מישהו שילווה את היוצר.” ומיד המשיכה, “עוד משהו שחשוב לזכור הוא שהספר לפני התייחסות של עורך ולכן סביר מאוד שאחרי שההוצאה לוקחת פרויקט, הוא יקבל עריכה נוספת, לפעמים עדינה ולפעמים משמעותית”.
זה הוביל אותי לשאלה הבאה: “איך בעצם את עורכת קומיקס?” — “רוב העורכים עוברים על העלילה ואחרי שהספר גמור נותנים הערות גם על האיורים.” מבחינתה זו ממש לא הדרך. “קומיקס הוא מדיום שבנוי מטקסט ותמונה יחד. ולכן כדי לערוך קומיקס כמו שצריך דרוש להתייחס לטקסט ולאיור יחד ‘ככתב היד’.” כאן מיכל היתה מאוד חד משמעית, “צריך להבין איך קומיקס בנוי ואיך משתמשים בכלים של המדיום: פרופורציות של העמוד או הכפולה, הזרימה של הקריאה והדגשים, האם הדרמה מועברת נכון, הצבעוניות, הקומפוזיציה, מיקום וסוג האונומטופיאות, לכל אלה משמעות דרמטית והעורך צריך להכיר את האלף-בית הזה.”
כשהרגישה שדוגמה מעשית תעזור אמרה: “בוא נגיד שאני מקבלת תסריט — אני עוברת עליו ובודקת שהזרימה נכונה, שיש שם את כל האלמנטים הדרמטיים. שהדמויות עגולות, אם יש הומור עובדים על ההומור. אתה יודע, עבודה על ספר.” הסבירה בחיוך. “אחרי העבודה הספרותית יש את עיצוב הדמויות, לאחר מכן המאייר ניגש לעשות סקיצות גסות וזריזות של כל הספר. במטרה לעבור על הכל בזמן קצר יחסית. העניין הוא שבכל שלב מנסים למצות את התיקונים, כדי לצמצם ככל האפשר תיקונים בשלב מאוחר יותר. בקומיקס מאוד חשוב לעבור על הכל כל הזמן. זו ריצה למרחקים ארוכים ולכן חשוב להיות מאוד מסודרים, גם היוצר וגם העורך.
כאן מיכל עצרה כדי לתת רשימה של טיפים לקומיקסאים:
צרו לעצמכם פונט או תנו למישהו שיעשה את זה עבורכם. זה לא נורא יקר וזה חשוב מאוד. משתי סיבות: 1) ניתן לעשות הגהות הרבה יותר בקלות. 2) זה יותר קריא. יש קומיקסים שנפלו על קריאות בלבד.
מיקום הבועות במשבצת הוא קריטי.
כמות הטקסט לא יכולה להיות גדולה מדי.
כמות הטקסט לא יכולה לתפוס את כל הבועה, יש קומיקסים שבהם הכותבים לא יודעים לסתום את הפה. זה תוקע וזה לא עובד.
חייבים לזכור שהאיור הוא חלק מהטקסט — לא כל דבר צריך להגיד: Show Don’t Tell.
דיאלוג של פינג-פונג בין דמויות, לא נאומים.
לא קריינות של עמוד שלם. דברו קצר. יש לכם את הפן החזותי, תשתמשו בו. זה קומיקס, לא פיקצ’ר-בוק.
הניחו קודם את הטקסט ואז תציירו את הבועות.
לוודא שהטקסט בגודל קריא. לגודל הטקסט בקומיקס יש משמעות.
דווקא בגלל שהקומיקס הוא מדיום עמוס, העיצוב שלו חייב להיות סופר מדויק, סופר נקי וסופר עקבי, אחרת זו קקפוניה. למשל אם יש לכם תיבות קריינות בקומיקס, תדאגו שלכולן יהיה עיצוב קבוע, עם רווחים קבועים מהמסגרת, שיראו אותו דבר. כולם רואים את זה וברגע שיש קומיקס מבולבל או צועק אנשים לא יקראו אותו. כל הדברים האלה מרגישים כמו סתם ניג’וס, אבל אלה הדברים שמפרידים בין קומיקס תקשורתי שבה לך לקרוא לאחד שלא.
חשוב לתכנן כמה שיותר מראש, שהדברים יהיו בשליטה שלכם. שים לך מסגרת לפני שאתה משתולל בתוכה.
ככל שתהיו יותר מודעים לעצמכם ולמדיום, תוכלו לעשות דברים יותר פסיכים.
מצד שני, יש אנשים שצריך לדחוף אותם וזה גם לא טוב. תשתוללו, הקהל היום רגיל לראות דברים מאוד מורכבים, השפה החזותית היום הרבה יותר זמינה ומפותפחת, תשתמשו בה.
קומיקס הוא מדיום מורכב ואני חושבת שככל שהיוצרים יסתקרנו לדעת מה הוא יכול לתת להם, ככה זה יהיה יותר מעניין להם ולקוראים.
טיפ אחרון למאיירים שעובדים עם כותבים: יש כל מיני סוגי כותבים — כאלה שמעניקים למאייר יד חופשית וכאלה שיגידו לך בדיוק מה ואיפה לצייר. הכי חשוב זה לעשות תיאום ציפיות מראש כדי למנוע אי-נעימות.
“דיברנו על מה היה ועל מה קורה ממש עכשיו. אז לסיום אשמח לדעת איך את רואה את שדה הקומיקס העתידי?” – “טוב אז קודם כל אני מאוד אופטימית” הכריזה. “תוך 15 שנים עשינו ריסטארט למערכת, גם מבחינת הכמות, גם מבחינת האיכות וגם מבחינת הקבלה של קומיקס בקהל הישראלי.”
“יש לנו כמובן על מה לעבוד. עכשיו המטרה של כולנו היא לעלות כיתה, לנוער. שם זה קהל קשוח מאוד. אפשר לעשות את זה, אבל צריך לדעת איך. אני עדין לא בטוחה שאנחנו יודעים איך לעשות קומיקס לנוער בוגר ולמבוגרים. אני רואה את זה כל הזמן, הם מסיימים את הנוער המוקדם, ‘ומה עכשיו?’ אין. זו המשימה של כולנו.” — “ילדים יודעים לדרוש את מה שהם רוצים. אני מקווה שגם מבוגרים יבינו שהם צריכים לדרוש. זה תלוי גם בקהל. לקרוא להגיב, לבקש. ההוצאות מקשיבות, רוצות לדעת מה קוראים. לא מספיק רק להתלונן, צריך להיות אקטיביים בעניין הזה.”
“אני בטוחה שהכל יגדל ויתפתח, רק צריכים לוודא שאנחנו מוציאים קומיקסים איכותיים — שהכמות לא תבוא על חשבון האיכות.” ◊