הסקירה השבועית – #44
והפעם: רחלה זנדבנק בראיון, פסטיבלי הקיץ הגיעו, רותו במחסום כתיבה, דקל שי שחורי סוקרת את מאיה איש-שלום ועוד
ברדק כללי, מלחמות ומדליות ובכל זאת, לשמחתי הרבה, הצלחתי לפגוש את רחלה זנדבנק, עורכת הקומיקס של הוצאת כנרת זמורה דביר, אחת מהוצאות הספרים הגדולות בישראל, לשיחה מאירת עיניים על… קומיקס. טוב נו זה תמיד הנושא פה, למה ציפיתם.
אז הנושא לא מפתיע, אבל התשובות של רחלה כן.
בהצלחה לכולם,
-בן מירס
בגיל 33, אחרי שסיימה תואר שני עיוני בתיאטרון מאוניברסיטת תל-אביב, עבדה שנים בעיתונות כעורכת תרבות, וכבר הייתה לה דירה בתל-אביב, רחלה זנדבנק קמה ועזבה. בקיץ 95׳ היא ארזה הכל ויצאה להגשים חלום – לימודים ב-School of Visual Arts (SVA). כשהגיעה לניו-יורק מצאה עבודה ב-״ארגון יהודי קטן ומצחיק״ שאימץ אותה ונתן לה עבודה שהייתה מספיק חלקית כדי שתוכל להקדיש את רוב זמנה ללימודים – ״זה היה די אידיאלי, אני חייבת להגיד״. ב-SVA רחלה למדה בכיתה של הווארד קרוז – ״שרק בדיעבד הבנתי איזה דמות חשובה הוא.״ קרוז היה אחד מקומיקסאי ה-Underground המשפיעים של אמריקה, שסיפרו ׳Stuck Rubber Baby׳ הוא ממואר פורץ דרך המספר על התבגרות ויציאה מהארון באמריקה של שנות ה-60, בימי המאבק האפרו-אמריקאי לשוויון זכויות – ״ללמוד אצלו היה ללמוד אצל אדם שיודע לעומק על מה הוא מדבר.״ במהלך הסמסטר הם עבדו על ארבעה עמודי קומיקס ראשונים ועל סטוריבורד – ״זה באמת מסוג הדברים שנשארים איתך.״ לאורך הלימודים, שנפרשו על כמה שנים, רחלה למדה המון ציור אבל גם לקחה לא מעט קורסים בהוצאה לאור של ספרי ילדים. כך תועל כל ניסיון העריכה הקודם שלה בכיוון הזה.
רחלה מספרת שבאותה תקופה בניו-יורק כל הקומיקסים המעניינים, שחרגו מגבולות המיין-סטרים, נמצאו על מדפים חבויים בחנויות ספרים שאתה צריך לחפש, כך שאתה ממש מרגיש חלק מאיזו כת סודית. ״מה שקראתי בלי סוף היו קומיקסים למבוגרים, אלו היו באמת דברים נפלאים שהכרתי אז,״ סיפרה בהתרגשות. ״מדהים לחשוב על התקופה הזו כשלא היה ליוצרים אינטרנט לפרסם את הדברים שעשו״, אמרתי. ״כן, זה באמת היה אנדרגראונד אמיתי״, היא הסכימה בחיוך.
״תמיד נמשכתי לצירוף הזה של מילה ותמונה״ סיפרה, למרות שבילדותה לא היו הרבה קומיקסים בארץ – ״אני זוכרת שיום אחד נפצעתי והלכנו לתחנת אחיות כדי שיחבשו אותי. כשיצאנו אבא שלי קנה לי בקיוסק קומיקס של פופאי.״ סיפרה וניכר שהזיכרון עדיין חי בה. ״הבית שלנו היה סנובי וגבוה אבל באותו יום הוא נתן לי את מה שרציתי,״ צחקה. ״הייתה לי משיכה אדירה לזה ובגיל הנעורים גם התחלתי לאסוף ספרי ילדים.״ למרות אהבתה העזה לתחום, בלימודים בניו-יורק הבינה שלא תהיה מאיירת – ״כציירת הדבר שהכי אהבתי היו ציורי שמן ריאליסטים,״ אמרה בהשלמה, ״הבנתי שאין לי את היד המהירה.״ מצד שני הלימודים גם נתנו לה הכרות מעמיקה עם עולם הספרות החזותית וכשחזרה לארץ החלה לעבוד כעורכת ספרי ילדים.
שנים אחר-כך רחלה יודעת שבכל הנוגע לקומיקס, ישראל עדין נמצאת מאחור: ״כחֶבְרָה אין לנו את התרבות הזו,״ אמרה וכדי לתת לי פרופורציות הוסיפה: ״אתה מסתכל על Little Nemo in Slumberland, ומבין שזו הייתה תחילת ה-100 הקודמת, כן?״ היא אומנם רואה שינויים, אבל קומיקס עדיין רחוק מלהיות מיין-סטרים: ״צרפת היא המקום היחיד בו באמת ראיתי קומיקס כספרות לגיטימית למבוגרים, עם מגוון ז׳אנרים רציניים מאוד, שאפילו באמריקה אין.״ סיפרתי לה שכשהייתי בצרפת לצד התרשמות עמוקה חוויתי גם משהו מאוד מערער, במפגש עם העושר התרבותי שלהם שאלתי את עצמי: מה יש לי לתרום להם? מה הם צריכים אותי? רחלה לא התרגשה ואמרה: ״ליוצר האינדיבידואלי תמיד יש מה לתרום. היכולת של אדם להביא יצירה משמעותית היא חוצת לאומים.״ ובכדי להדגים את דבריה חזרנו לשיעור של הווארד קרוז ב-SVA: היא סיפרה לי שבמהלך הסמסטר כל סטודנט עבד על קומיקס משלו ושהיא החליטה לעבד את זיכרונותיה מהיום הראשון של מלחמת ששת הימים – ״סיפרתי את זה מנקודת המבט שלי כילדה, בה אני שומעת את האזעקה.״ היא ניגשה לעבודה כשאר הסטודנטים וכבר התגבשה ההתחלה, ״ופתאום נפל לחברים שלי לכיתה האסימון שאני מספרת סיפור אמיתי על עצמי,״ דמיינתי את הרגע וחייכתי, ״אז זה אפרופו מה אתה יכול להביא לעולם. חוץ מזה שאתה יוצר אינדיבידואלי עם הקו שלך והסתכלות שלך, אתה גם מביא לעולם את החוויה הזו שהיא ייחודית לצערנו לישראל.״ —״זה אופטימי להסתכל על המצב פה כיתרון יצירתי״ אמרתי. ״כן,״ הסכימה, ״הלוואי שנהיה קצת יותר נורמליים.״
״אבל האהבה והעניין העצומים שלי בקומיקס למבוגרים עדין לא יכולים לקבל ביטוי.״ אמרה בהשלמה. ״למה?״ שאלתי מופתע. ״כי לא מוציאים לאור. זה לא נמכר פה. בכלל.״ היו כמה רגעים של שקט ואז אמרתי: ״אבל אם את, שנמצאת במקום בו מתקבלות ההחלטות, שיושבת באחד הצמתים המרכזיים אומרת את זה, זה אומר שהמצב לא ישתנה? שזה מקרה אבוד?״ שאלתי בחשש. ״לאאא… מה פתאום.״ חייכה בעידוד. ״אני לא מאמינה במקרים אבודים״. כשראתה שאני לא ממהר להשתכנע הוסיפה: ״באמת. אני בן-אדם שכל-כך מאמין בשינוי ותהליכי עומק.״ רחלה סיפרה לי שכשהגיעה לכתר ב-2010 אחת הפעולות הראשונות שעשתה הייתה להוציא את ‘הקמע’ – ״הם פחדו מזה פחד מוות,״ אמרה, ״הוא שכב אצלם במערכת איזה שנתיים ואני אמרתי: ׳לא, לא, לא, עכשיו זה הזמן!׳״ באותה תקופה היא קיבלה רוח גבית מאיריס מור, שהייתה העורכת הראשית (״באמת משכמה ומעלה״). ״וזה הצליח בטירוף!״ סיפרה בגאווה,״עוד לפניו הצליח בון של כנרת וזו הייתה הפריצה גדולה.״
מאז יצאו עוד לא מעט קומיקסים, עם סדרות שילדים ונוער ממש רודפים אחריהן – ״זה שינוי שקרה! בהתחלה לא האמנתי שזה יקרה אבל זה קרה.״ זה הפך אותה ליותר אופטימית ולדעתה גדל כאן דור שקורא קומיקס מגיל צעיר, כזה שהולכת ומתחזקת אצלו ההבנה שקומיקס זה דבר לגיטימי ששווה להשקיע בו, מכל הבחינות. ״הנה תראה, הוצאנו את הספר של טוהר שרמן (׳בנות טובות הולכות לגיהנום׳ – ב.מ), שהוא עבודת הגמר שלה בשנקר – ממואר על לגדול בשומרון. זה לגמרי ספר למבוגרים, אבל ידענו, כשהוצאנו אותו, שגם נוער יוכל לקרוא אותו בשמחה.״ מבחינת רחלה זה אחד הדברים הנפלאים בקומיקס. היא הסבירה לי שהמון פעמים מי שעוסק בנוער במו״לות מחפש את היצירות שגולשות למבוגרים, זאת אומרת ספרים שלא רק נוער יקרא – ״אז את הספר של טוהר הוצאנו למרות שהוא בפירוש ספר מאתגר למבוגרים.״ רחלה סיפרה לי שבאמת היה דיון גדול וארוך בהוצאה סביב הוצאת הספר – ״מה לעשות, אנחנו מנסים גם למכור ואנחנו חברה מסחרית לכל דבר ועניין,״ אמרה במעשיות. ״אני באמת מאמינה שאלה תהליכים שיקרו לאט-לאט. אני רק מקווה שהכל לא ייעצר פה כי מדינת יהודה תשתלט אלינו,״ קרצה לי.
פה כדאי לעצור רגע את הריאיון ולתת גילוי נאות קטן: כבר תקופה ממושכת שרחלה, מתוקף תפקידה כעורכת הקומיקס בהוצאת כנרת, מלווה פרויקט גדול בו אני מעורב, העוסק בַמקורות בצורה קומית ומשלב בתוכו גם מחקר היסטורי מעמיק. מציאת הקבלות, כמו זו על ׳מדינת יהודה׳, היא תופעה נפוצה למדי בקרב כל המעורבים בפרויקט, היות וכולנו שקועים עד מעל הראש בסיפורים ואירועים שהתרחשו לפני אלפי שנים.
״אז איך יודעים מה הקהל הישראלי אוהב?״ תהיתי. ״זו שאלת מיליון הדולר,״ צחקה, ״זה אולי האתגר הכי מעניין של עורך. בעיניי זה ממש מרתק. אין הרבה תשובות, אתה מהמר כל יום.״ — ״באמת?!״ שאלתי מופתע. ״כשאתה עושה את הבחירה והיא מצליחה, זו הרגשה נפלאה. אבל על כל אחת מוצלחת יש לך עשר שצוללות.״ רחלה סיפרה לי שהיא יכולה לקרוא קומיקס שממש ימצא חן בעיניה, שנראה לה עמוק, מתוחכם ומרגש. אז היא תכתוב את חוות דעתה ליעל מולצ׳דסקי, עורכת ספרי הילדים והנוער בכנרת. היא ויעל ידברו על הספר, אם הוא טוב יעל תקרא אותו גם, אבל בסופו של דבר הרבה פעמים השיחה ביניהן תגיעה לשאלה: ׳האם יש סיכוי שמישהו יראה אותו על המדף?׳. ״זה נורא מסובך״ הודתה. ״סדרות עדיפות כי הן בדרך כלל מתפתחות ולכן אם הן טובות קל יותר לבנות סביבן מותג וזה יכול להכריע לטובתן.״ — ״לשמר לקוחות לאורך זמן?״ שאלתי בחיוך. ״ממש ככה,״ ענתה, ״זה ongoing׳׳ הימורים, וזה החלק שמרגש במו״לות, בחיי. אבל חייבים לשמור על זהירות,״ אמרה, ״בוא נגיד שאני לא אאמין לאף אחד שיגיד שיש לו שיטה. אם הייתה נוסחה היה מי שמחזיק אצלו בכיס את כל ההצלחות, וזה לא המצב.״
כשאמרתי לרחלה שהייתה לי תקווה לקבל ממנה איזשהם כיוונים לְמָה הולך בשוק הישראלי, למקרה שארצה להוציא ספר משלי יום אחד, אמרה: ״דאב פִּילְקי פיצח את זה. לדעתי הוא גאון. הוא פיצח את זה ברמה הבינלאומית. הוא המציא משהו שהוא מעל ומעבר לקונטקסט תרבותי מסוים. מה שתמיד מדהים אותי אלו כמויות הלב והנשמה שהוא מצליח להכניס לתוך הקומיקס הפרוע והכאילו נונסנסי שלו – עולם ריגשי שלם, שעובד נפלא,״ חייכה, ״ולמה אני מזכירה אותו?״ עצרה והביטה בי, ״כי אתה לא מבין כמה חיקויים שלו אנחנו מקבלים מחו״ל. כמה אנשים מנסים להדהד את הנוסחה שלו. זה אף פעם לא עובד.״ שאלתי האם המסקנה היא שלא כדאי לגזור מסקנות מיצירות מצליחות? – ״אפשר ללמוד המון מיוצרים טובים, אני הראשונה שאגיד את זה, אבל כשאתה בא לעשות משהו אתה צריך לעשות את הדבר שלך.״ אמרה בכובע העורכת ונתנה כדוגמא את נדב נחמני שמצליח פעם אחר פעם להביא את החוויה האישית שלו כילד טברייני ליצירה ולכן היא עובדת – ״בסופו של דבר הוא באמת מביא משהו מהקישקעס.״
בשלב הזה רחלה ואני צללנו לתהליך של הוצאת ספר קומיקס מחו״ל בארץ. רחלה חששה שזה יהיה משעמם, אני חשבתי שלא. לשיפוטכם. שאלתי אותה איפה היא מוצאת קומיקסים חדשים והיא השיבה: ״תראה, הוצאות נמצאות במקום טוב מהבחינה הזו. לכל הוצאה יש סקאוטינג, זאת אומרת אנשים בחו״ל ששולחים לה דו״חות שבועיים על ספרים. לכל הוצאה בארץ יש את הסקאוטים שלה. אלה משרדי סקאוטינג גדולים שבדרך כלל עובדים עם מספר הצעות מכל העולם. סקאוטים טובים מעודכנים מאוד, יודעים מה רץ אצל הסוכנים עכשיו, מה הסוכן הזה מנסה למכור להוצאה הזו, הם יודעים את כל מה שהולך מאחורי הקלעים כי הם רוצים להתריע בשלב מוקדם מאוד: ׳שימו לב, מגיע משהו שכדאי לכם לקרוא.׳״ רחלה הסבירה לי שבנוסף לסקאוטים שמעבירים להוצאה מידע, יש גם את הסוכנויות בארץ, למשל ׳דבּרה האריס׳ בירושלים או איגוד המו״לים שגם להם יש סוכנות. הסוכנויות מקבלות פיצ׳ים בלי סוף גם מסוכנים אחרים וגם מהוצאות הספרים ומעבירים את זה הלאה. בעולם הגדול הסוכן הספרותי הוא דמות סופר חשובה, הוא זה שדוחף את הספרים להוצאות. יש גם מגזינים כדוגמת Publishers Weekly שיכול להוציא גיליון שכולו מוקדש לקומיקס – ״בקיצור, מקורות מידע יש בשפע ורובם מגיעים במייל.״
״ברגע שאנחנו מחליטים על ספר שאנחנו בכנרת רוצים לקנות, אם אין לנו תחרות אנחנו פשוט קונים אותו. אם יש תחרות מתחיל בידינג בין ההוצאות האחרות.״ —״קשוח!״ הופעתי. ״כן-כן״ אמרה בנחישות והסבירה לי שבמקרה כזה הם ינסו לנצח את ההוצאה המתחרה בהצעה אטרקטיבית יותר (בד״כ במתן מקדמות גדולות יותר לסופר). אחרי שהם קונים ספר הם משבצים אותו בלוח ההוצאה, לפעמים מדובר על שנה מראש ויותר. אחרי השיבוץ מתחילה העבודה של ההוצאה לאור. ראשון בשרשרת זה התרגום: ״יש לנו מתרגמי קומיקס שאנחנו מאוד נאמנים להם.״ אמרה. מבחינת רחלה היתרון הגדול שלהם זה שיש להם כבר ניסיון עם קומיקס, ״אני תמיד אומרת לארז אשרוב שהוא הרוח של דאב פילקי בעברית.״ אחרי התרגום הספר חוזר לרחלה שיושבת ועורכת את התרגום מילה במילה מול הטקסט המקורי. אחר-כך הקומיקס עובר לסטודיו העיצוב של ההוצאה, שם יש שתי גרפיקאית שהתמחו בנושא הסבוך של עיבוד קומיקס לעברית. זה גם השלב המתסכל של מציאת הפונט הנכון: ״זה תמיד סיפור,״ אמרה וניכר שהיא מכירה היטב את בעיית ההיצע הדל של פונטים עבריים לקומיקס. ״אנחנו נורא משתדלים למצוא את הפונט שבכל זאת ישאיר את הכפולות הכי קרובות לרוח של המקור, כמה שרק אפשר.״ אחרי עיצוב זה עובר להגהות בהן הם עוסקים לא מעט ואז זה כבר ממש הסוף – ״עושים כריכה, גב, מוציאים לאור ומקווים לטוב.״
אחר כך רחלה עברה לדבר קצת על שיווק והזכירה שוב את נדב נחמני: ״נדב הוא אחד שעושה המון עבודה בעצמו וזה עוזר להוצאה בצורה בלתי רגילה,״ אמרה והסבירה: ״הוא נוכח ברשתות החברתיות ,הוא מצחיק מאוד ויש לו הרבה עוקבים. הוא מעביר סדנאות לילדים שזה גם נורא עוזר.״ רחלה הסבירה לי שאם יש יוצר שנוכח מאוד במֶדיה החברתית זה יתרון: ״זה לא שלפי זה אנחנו נבחר מה להוציא, אבל זה יתרון אדיר שאפשר לעבוד עם בנאדם כזה.״
כשהצצתי בשאלות שהכנתי לראיון שמתי לב שעברנו על כולן, לכן אמרתי בטון מסכם: ״אני חושב שאלא אם יש לך איזושהי תובנה עמוקה או מסר חשוב לקוראים״ — ״לא,״ עצרה אותי, ״אין לי מסרים חשובים.״ חייכתי וחשבתי לעצמי שהשיחה מלאה בהם. ◊
הנה באים אירועי הקיץ. השבוע יחולו שני אירועי הקיץ הגדולים: אנימיקס - הפסטיבל הותיק לאנימציה, קומיקס וקריקטורה (6-10 אוג’, סינמטק, תל אביב). לפרטים »
אנימאטסורי של אמא”י (ארגון המנגה והאנימה הישראלי) שהשנה מפאת אילוצים הוקדם אך המארגנים יעשו מאמצים לאפשר לחוגגים להשתתף בשני הפסטיבלים. (8 אוג’, בנייני האומה, ירושלים) לפרטים »
—
רותו מודן במחסום כתיבה. רותו התארחה בפודקאסט ‘מחסום כתיבה’ של בית אריאלה וסיפרה תהליך היצירה שלה, על עבודה עם שחקנים ואיך הם מעורבים בעיצוב הדמויות שהם מגלמים, על חוש הומור אחרי ה-7 באוקטובר, וכן, גם על מחסום כתיבה ואיך יצאה ממנו. להאזנה »
—
דקל שי שחורי צוללת ל-Home Bound. סקירה של דקל שי שחורי, בה היא מציעה פרשנות משלה לספרה החדש של מאיה איש-שלום, התפרסמה במגזין פורטפוליו. לקריאה »
״הכוח הזה, הוא הכוח של המחברת, של כותבת הסיפור, שמוציאה את הגיבורה שלה להרפתקה משוחררת. אין לה מחוייבות משפחתית, מקצועית, לאומית. אין לה כמעט צרכים אנושיים שחייבים להתממש (רוב ארוחותיה למעט אחת מופרעות באמצען, מתואר רק לילה אחד של שינה). יש לה עולם לחקור, צורות חיים לגלות. ויש לה בטחון.״ (דקל שי שחורי, פורטפוליו)
Home Bound מאת מאיה איש שלום. צילום: איה וינד —
‘גם כן תרבות’ עם אילנה זפרן. בשבוע שעבר שוחחה ענת שרון ביילס עם אילנה על חתולים, הבחירה בקומיקס, יצירה, ספר הילדים החדש ‘נמוכונת’, ועל מחשבות לקראת גיל 50. מזל טוב! להאזנה »
—
'ערד 95' בהארץ. ספרו החדש של גלעד סליקטר ‘ערד 95’ הופיע בסוף השבוע ברשימת ‘ספרים חדשים שכדאי לבדוק' של הארץ שפרסמה מאיה בקר. “הציורים – רובם בדיו שחור, כמו־מרושל – אמורים לעשות את העבודה. לבטא בקו ובכתם את התחושות ואת הכאוס, באתר הפסטיבל וגם בתוך הראש והלב. זה הופך מעניין כשמגיעים לזירת האסון. כאן הסגנון הולם את התוכן. 34 עמודים בלי טקסט, כמעט מופשטים, כשהקהל הופך למין עיסה אחת גדולה, נחשול של בני נוער שמאיים לחנוק את המספר.” לקריאה »
מתוך ‘ערד 95’ מאת גלעד סליקטר. —
יריד הדוכנים של פסטיבל אייקון יוצא לדרך. נפתחה ההרשמה ליריד הדוכנים של פסטיבל אייקון 24. אפשר להירשם לכל שלושת הימים (20-22 אוק׳) או לדוכן פופ-אפ ליום אחד בלבד. המחירים משתנים בהתאם. ההרשמה פתוחה עד ה-18 לאוג׳. לפרטים והרשמה »
—
ראיון קצר של מישל קישקה, חיים ילין ומפאלדה. מישל וחיים סיפרו לישראל היום על האירוע המשותף שלהם: ‘מפאלדה. על קריקטורה ודיקטטורה’ שיתקיים במסגרת פסטיבל אנימיקס (חמישי, 8 אוג׳, 20:00). השניים ידברו על הקשר בין קומיקס ופוליטיקה, והאם יש דמיון בין ‘מפאלדה’ הארגנטינאית, למציאות הישראלית של ימינו. לקריאה »
מחפש שותף לסטודיו, תל אביב (מנחם בגין 7). חלל גדול ושקט מאוד. ₪1900, לא כולל מע״מ וחשבונות. לפרטים - עומרי
