בלתי הפיך
ראיון עם עֹמר הופמן על האסופה החדשה בסדרת 'מיסדידס' וכל מה שצריך לדעת כדי להוציא פרויקט כזה בעצמכם — עֹמר ישמח לתחרות
לפני שבוע וחצי התקיים אירוע בעל חשיבות. השקת האנתולוגיה השלישית בסדרת מיסדידס, בעריכת עֹמר הופמן והילה נועם, העונה לשם Irreversible (בלתי הפיך) התרחשה במטמון שבבית רומנו. ההשקות של השניים כבר מזמן חרגו מגבולותיהן של השקות רגילות והפכו לאירועים חברתיים של קהילת הקומיקס המקומית, שרבים ממנה הם בין משתתפי האנתולוגיות עצמן. שוחחתי עם עֹמר, שהוא גם מפיק הפרויקט, לשמוע קצת על תחילת הדרך, על תהליכי עבודה ומחשבות לעתיד.
—
״במקור, הרעיון לעשות אנתולוגיה היה כמעט קפריזי.״ עֹמר הופמן סיפר לי בנחת כששוחחנו בבית הקפה הסמוך לסטודיו שלו בתל אביב. הכל התחיל ערב אחד, כשקבוצת הקומיקסאים ׳האמדרם׳, שהקים יחד עם חמישה חברים [קרן כץ, דן אלון, הילה נעם, הדר ראובן ועובדיה בנישו] חגגה את הוצאת האנתולוגיה הרביעית שלה – ״אני ממש זוכר את זה, הייתה מסיבה אצל קרן כץ ואני אמרתי: ׳בואו נעשה את זה עם מלא אנשים׳״. מה שעֹמר הציע היה לקחת את הידע והניסיון שצברו ביצירת החוברות שלהם וליישם אותם על אנתולוגיה עם מספר משתתפים גדול בהרבה. לשמחתו קרן, שהיא גם מנכ״לית ׳ברחש׳ (קהילת יוצרים ספרותית לא-מסחרית המוציאה לאור ספרי שירה לא לירית וקומיקס אלטרנטיבי – ב.מ) הסכימה: ״אין לי כסף.״ אמרה, ״אבל אני אממן את זה.״ כך יצאה אסופת ׳מיסדידס׳ (Misdeeds - ׳מעשים רעים׳) הראשונה לדרך.
כשעֹמר והילה נעם, שותפתו לעריכת האנתולוגיה, חשבו מה בעצם הם רוצים לעשות, היה ברור שהפרויקט עונה על שני צרכים. הראשון הוא לתת לאנשים בָּמָה – מכיוון שאחד האתגרים המשמעותיים ביצירת קומיקס הוא זמן העבודה הממושך והעדר מסגרת חיצונית מחייבת, עֹמר והילה גילו שאנשים הגיבו ברצון לפנייה ליצירת תכנים לפרויקט. ״עד היום מגיבים לזה טוב, שזו מבחינתי ההפתעה הכי גדולה. הייתי בטוח שאחרי פעם אחת כולם יגידו: ׳טוב חבר׳ה נמאס, עשינו את העמודים שלנו, עכשיו רוצים לנוח.׳ אבל מסתבר שעדין יש בזה צורך.״ לדעתו הסיבה נעוצה בכך שיצירת רומן גרפי באורך מלא היא משימה קשה שלא מתאימה לכל אחד. מסגרת ממוקדת המעניקה מקום להגיד דברים או להתנסות בטכניקות חדשות, היא במה מבוקשת. הצורך השני שהאנתולוגיה עונה עליו [שהיה נוכח עוד לפני המלחמה] הוא הרצון להוציא לעולם את מה שיש פה בארץ, ״כי עם כל האהבה לישראל,״ אמר, ״המציאות היא שיש אצלנו מעט קוראי קומיקס.״ אנתולוגיות קומיקס ישראליות שמציגות בחו״ל הן לא דבר חדש, אבל הרושם שהותירה הקמת דוכן בפסטיבל אָנְגוּלֶם (אחד מפסטיבלי הקומיקס הגדולים בעולם, המתקיים מידי שנה בצרפת – ב.מ) והמפגש עם אנשים מכל העולם שמתעניינים וקונים קומיקס ישראלי הותיר אצל עמר והילה רצון עז להוציא את היצירה המקומית החוצה. ״אני חושב שזה לא פחות חשוב מזה שאנחנו מייצרים במה, בטח בתקופה הזו.״
בקרדיטים של הספר כתוב שאתה והילה העורכים ואתה המפיק. מה בעצם חלוקת האחריות בניכם?
״התפקיד שלי כמפיק הוא נורא חזק בפרויקט כזה.״ אמר והסביר שבאסופה מרובת משתתפים כמו זו, עיקר העבודה היא לפנות לאנשים, לבתי דפוס, לארגן את כל ה-׳מסביב׳. ״כשזה מגיע לשלב של בואו נתחיל לסדר ולערוך דברים, אז אנחנו מתחילים לעבוד יותר צמוד.״ כששאלתי על הגדרת תפקיד העורך אמר: ״אחריות העורך היא להחליט על הדרך שבה תקרא את הספר ושזה יהיה הגיוני בעינייך. אנחנו מייצרים נראטיב מסוים. אתה הרי לא יכול לשים את הדר ראובן ליד ניב תשבי ולצפות שזה יעבוד.״ בשתי אנתולוגיות מיסדידס הראשונות, כשהם עוד חלקו סטודיו, חלוקת האחריות בין עֹמר להילה הייתה פחות דיכוטומית. ״הדינמיקה בנינו עובדת יפה,״ סיפר בחיוך, ״אני זה שהיה מתפרץ לסטודיו ואומר: יש לי רעיון! חשבתי על זה הלילה! חייבים לשנות הכל!״ אמר והדגים בנפנוף ידיים, ״הילה הייתה מסתכלת עלי במבט כזה של ׳מה זה בכלל אומר?!׳. בכל אנתולוגיה זה היה קורה,״ הודה וצחק. ״אני אוהב שיש לי חלומות, אבל זה היה טוב שהילה הייתה שם.״
ואיך אתם מחליטים על הנושא?
״מה שקורה בדרך כלל זה שאני זורק מלא רעיונות, הילה אומרת:׳ לא, לא, לא…׳ ואז יש נושא אחד שאני אומר ׳חייבים לעשות את זה!׳. היא חושבת קצת, אנחנו משחקים עם זה ומגיעים למסקנות. מהבחינה הזו זה נורא כיף לייצר דיאלוג מול בן-אדם נוסף. זה קצת כמו ההבדל בין ׳לחשוב משהו׳ ל-׳להגיד משהו׳.״
אם כבר מדברים על חלוקת תפקידים, תוכל להתייחס בכמה מילים לעיצוב?
״בשלושת האנתולוגיות של הפרויקט עבדתי צמוד עם מיכל מגן שעיצבה את הספרים, יש לה המון ניסיון בעבודה עם דימויים וזה מאוד נוח.״ הוא עצר רגע והוסיף בחיוך, ״אנחנו גם משנים לה בכל פעם את הפורמט, כך שתמיד יש לה אתגר חדש.״ עֹמר סיפר לי שבדרך כלל כשניגשים לעיצוב כבר יש לו חזון למראה הספר – ״אני מסוג הלקוחות שאתה הכי לא רוצה לקבל.״ צחק על עצמו, ״אני בטוח שמיכל אומרת: ׳אוי לא! אני שוב צריכה לעבוד עם עֹמר׳.״
מזל שאתם חברים. אז מה בעצם היה החזון?
״מבחינה תוכנית התקווה הייתה להוציא קצת את היוצרים הישראלים מאזור הנוחות.״ עֹמר הסביר לי שלרוב יצירות של ישראלים הן מאוד אינטרוספקטיביות. ״כשאתה רואה עבודות מגרמניה, ארצות הברית, צרפת ובאילו תכנים הם מתעסקים, אתה אומר: ׳בואו ניתן בראש. למה אנחנו כאלה נחמדים?׳. אנחנו, שמגיעים ממקום כל-כך אגרסיבי, שיש לנו כל-כך הרבה דברים להראות, למה אנחנו לא עושים ׳רן וסטימפי׳, למה אנחנו לא הולכים קצת מכות?״ עֹמר מרגיש שהניסוי דווקא הצליח ושבאנתולוגיה הראשונה זה עבד טוב. הכותרת שלה ׳Misdeeds׳ עודדה אנשים לספר על דברים רעים. באסופה השנייה בסדרה שנקראה ׳Primitives׳ זה גם עבד כי הכותרת גרמה לאנשים להיות קצת ניבזיים. לאחרון הוא קרא Irreversible וזה אוטומטית הביא מלא מוות – ״מוות, תינוקות או בעלי חיים. יש איזה מין שילוש כזה. עשינו רשימה של כל הנושאים בספר, שליש זה מוות.״
טוב, זה הכי Irreversible שיש.
״באמת הרבה אנשים הלכו לשם ובאופן אירוני אני חושב שזה פתאום התאים יותר.״ העבודות שבאנתולוגיה נוצרו לפני ה-7 באוקטובר אבל כשעֹמר והילה חזרו לעריכת הספר מנקודת מבט עדכנית, דברים החלו ליפול למקום – ״פתאום הבנו מה הספר רוצה להיות.״ עֹמר סיפר לי שיש באסופה קומיקסים שנראים כאילו הם מתייחסים באופן ישיר למה שקרה – ״יש שם קומיקס על תקרית במסיבת טבע שאתה קורא את זה ולא מאמין ויש עוד כאלה.״ זה הפתיע אותם וחיזק את ההבנה שהספר צריך לצאת עכשיו. ״אין מה להתעכב, זה הרגע לעשות את זה.״
ומה היה החזון מבחינה חזותית?
״ב-׳מיסדידס׳ [האנתולוגיה הראשונה], השתמשנו בפורמט של ספר כיס, שחור-לבן, רצינו שיהיה קצת גראנג׳י ובועט. ב-׳פרימיטיביים׳ [הספר השני] רצינו גדול יותר, אמרנו נעשה משהו שאפשר לקרוא ולהנות מהמדיום ולכן באופן אוטומטי הוא הפך ליותר גבוה וצבעוני.״ היו בו שני צבעים + שחור לכל קומיקס. בשלישי הם הרגישו שחייבים להוריד את כל המחסומים – ״רציתי את הצבע המלא, רציתי ענק, רציתי משהו שאי-אפשר להכניס לארון הספרים.״
ווינזור מקיי כזה?
״כן, כזה! ווינזור מקיי, ברוד-שיטים, מה שלא יהיה. הבעיה הייתה שטכנית זה היה בלתי אפשרי ותקציבית נורא קשה, ואז אתה גם חושב: ׳מה? 100 עמודים ענקיים?׳, הכל פשוט לא היה נכון בזה,״ אמר והוסיף בתסכול שכבר מהתחלה רצה לעשות ניסויים בפורמטים.
מאיפה לדעתך מגיעה השאיפה לאתגר את הפורמט ולנסות למתוח את הגבולות?
״פשוט התחלנו להסתובב בעולם. אתה רואה דברים ואומר: ׳אני גם רוצה.׳ נורא רציתי לעשות פורמט ענקי אבל זה לא עבד. אז בשלישי גדלנו רק בקצת.״ צחק והתנחם בכך שהספר יצא עבה במיוחד: ״סנטימטר וחצי-שניים,״ סיפר בגאווה. ״וכשאני שם את שלושת הספרים אחד ליד השני אני ממש רואה את ההחלטות שלי. נגיד בנוכחי היה לי נורא חשוב שהטקסט על הכריכה יהיה ׳In Your Face׳, זו ממש הייתה ההגדרה. רציתי שיסתכלו על זה ובום זה יקפוץ עליך. במקור אמרתי שמבחינתי הכותרת תעלה על הדימוי, אני רוצה שלא תוכל לברוח מזה. לכן הפתרון של מיכל היה כל-כך גאוני, לשלב את שניהם, הטקסט והדימוי, זו הייתה הברקה.״
כשאתה אומר את זה אתה חושב על לבלוט בפסטיבלים?
״לגמרי. המטרה שלי היא שיעברו ליד הדוכן שלנו ישאלו מה זה הדבר הזה?! וירימו את הספר. נורא רצינו שיבלוט. אני חושב שזה עובד, אבל אולי זה רק אני, ימים יגידו.״
אז נתתם למשתתפים נושא, פורמט ודדליין. היו גם תחנות לאורך הדרך, נגיד מתי להגיש סקיצה ראשונה?
״שום דבר. בגלל שאנחנו לא משלמים לאף אחד, כל אחד יוצר מתוך רצון טוב, במטרה שלכולנו יהיה בסוף ספר יפה, אף אחד לא מרוויח מזה כסף. אני לא מקבל על זה כסף, קרן לא מקבלת על זה כסף, היא רק מוציאה אותו. אנחנו גם לא מכוונים את זה למטרות רווח, שזה חבל לטעמי. אני מודה שזה אספקט אחד בפרויקט שאני מרגיש שאפשר להשתפר בו.״ הוא הסביר שכסף היה מחזק את ההיתכנות של הפרויקט להמשיך לאורך זמן. ״אני יכול להשקיע עד גבול מסוים,״ אמר, ״אבל בסופו של דבר אני צריך להביא כסף הביתה. כנ״ל לגבי היוצרים, כמה אני יכול לבקש מהם. גם לגבי קרן, כמה עותקים היא יכולה להדפיס. כסף במקרה הזה היה נותן לנו חופש לעשות יותר דברים. אבל בסדר, אלו המגבלות שלנו.״
ויש איזו תוכנית איך כן להכניס כסף?
״אין תוכנית,״ אמר והסביר שברחש כמוסד הבין שהוא לא הוצאה לאור, אלא יותר חממה ליוצרים. וברגע שזו חממה ליוצרים כל נקודת המבט משתנה. אתה לא קונה זכויות ומוכר אותן, כמו בית הוצאה לאור. אין לך את מערך ההפצה של הוצאה לאור. אתה יותר מייצר סביבה נוחה ליוצרים לעשות את מה שהם רוצים. ״אני מבחינתי קטליזטור, אני בתוך החממה הזו אומר לאנשים בואו נפתח שולחן ונעשה משהו יחד.״
חידשת לי. אוקיי, אז לפני קצת יותר משבוע הייתה השקה מפוארת והספר יצא, מה עכשיו?
״קודם כל פרסים. אתה שולח את זה לכל התחרויות בעולם שאתה מכיר. דבר שני אתה הולך עם זה לפסטיבלים, אתה מראה לאנשים ושולח את זה לדמויות מפתח בתעשייה.״
כשמה המטרה בעצם?
״כמו שאמרנו, המטרה היא לחשוף אנשים ולתת להם במה. בָּמָה עשינו, עכשיו צריך לדאוג שיראו את זה כמה שיותר, שידברו על זה כמה שיותר ואני חושב שזה זמן נהדר להוציא החוצה דברים.״ ברור לעֹמר שבימים אלה האינסטינקט של רוב היוצרים הישראלים הוא לפחד ולא לפרסם כלום, אבל מבחינתו זה בדיוק ההפך, אם יש זמן שבו חשוב לפעול זה עכשיו – ״לא כשכולם אוהבים אותנו, דווקא כשכולם שואלים לגבינו שאלות.״
זאת אומרת שאתה תראה בזה השיג אם הוצאת קומיקס או ספרים בחו״ל תפנה לאחת היוצרות שהשתתפה אצלך באנתולוגיה ותגיד ׳היי, ראיתי אותך, ואני רוצה להוציא לך ספר׳?
״זה יהיה מדהים והרבה מעבר למה שאני מצפה. אני מצפה שאנשים ירימו את הספר באיזשהו פסטיבל ויגידו ׳וואי מגניב, אני רוצה לקרוא את זה.׳ זה יהיה הצעד הראשון. מעבר לזה יש לנו את סולראד [מגזין אינטרנטי לקומיקס] שמפרסמים את הקומיקסים שלנו, שזה גם נורא משמח וזה שהיינו מועמדים עם ׳פרימיטיביים׳ לפרס באנגולם זה מדהים בעיניי.״
ואם מישהו עשה אצלך משהו מוצלח מאוד ונגיד הוצאה זרה רוצה להוציא לו ספר, אתה לא תגיד לו בוא תפרסם אצלנו בברחש?
״להפך, אני חממה, אני בועט אותם לעולם. נהדר שייקחו אתכם. קרן כץ הגדירה את זה יפה – היא אמרה שהמטרה שלה היא לא לחטוף מאיירים, אלא למצוא את הבית הטוב ביותר לקומיקסאי ולקומיקס. ואם הבית הזה הוא מקום אחר, אז היא תמליץ ללכת למקום אחר.״ עֹמר חשב רגע והוסיף: ״זה קצת להבין איפה אתה נמצא. אנחנו קהילה קטנה והרבה ממה שאנחנו עושים נסמך על עזרה הדדית. יש איזו לכידות מסוימת שכולם מתגייסים אליה. יהיה קשה להיות בשדה הזה אחרת.״
זה מעניין כי יובל הרינג אמר לי פעם שמבחינתו מה שצריך כדי להרים את הקומיקס מקומי זו דווקא תחרות. שתקום אנתולוגיה מתחרה ותנסה להיות יותר טובה משלך.
״הלוואי! זה לא סותר בכלל. זה יהיה מעולה. כמה שיותר כאלה יהיה יותר טוב.״ סיפרתי לו שיובל גם חושב שהעדר תחרות פוגע במקוריות ובפיתוח סגנון מקומי ועֹמר אמר: ״אני מרגיש שהקומיקס הישראלי עדיין לא קיבל את הקול שלו, כי הוא מייבא כל הזמן דברים, שאין לו מבט מספיק כנה פנימה.״
אתה בטח רואה את האירוניה בזה, כי אתה עצמך הבנאדם שמגדיר את הקומיקס הישראלי ממש ברגעים אלה עם האנתולוגיה חדשה.
״אני מסכים. זו אחת הסיבות שקיוותי שהנושא יוציא מאנשים משהו קצת אחר, משהו מרושע. בואו נשרוף קצת את העולם, בואו נראה מה קורה. הרי מה זה סיפור? סיפור זה Experiment. אתה עושה ניסוי ואתה בודק מה התוצאות שלו, אז בוא נראה מה קורה כששורפים את העולם, בואו נראה מה קורה כשהורגים אחד את השני. בוא נראה מה קורה כשהדברים לא מתיישבים נורא יפה, שאנחנו לא רק נחשפים לאיזה מונולוג פנימי – שיש לו מקום, אבל מרגיש לי שזה קצת האוטומט.״
״הייתה לנו פעם באנגולם שיחה עם כתב הולנדי בדיוק על זה,״ אמר, ״ותוך כדי שיחה איתו הבנו שהישראלים לא רוצים להסתכל החוצה, הם פשוט רוצים שקט. וזה גם מה שהם יוצרים בקומיקס שלהם – שקט. הם צריכים את השקט הזה כי כתיבה ויצירה דורשות הקשבה עצמית מסוימת, שקשה לפעמים להשיג באקלים הישראלי. אני מבין את זה. גם אני באותה סירה כמו כולם. אבל זה נחמד שלפעמים אפשר להגיד: ׳לא. בואו לרגע נשבור קצת את הכלים, בואו נאכל אחד את השני ונראה איך זה נראה. לא לפחד. אנחנו נורא מפחדים מלחמת האחים הזאת. זה קצת כמו שיש טענות לגבי הקולנוע הישראלי שהוא תמיד ׳יורים ובוכים׳. אז אני מרגיש שבקומיקס אנחנו קצת ׳בוכים ובוכים׳. אני מאמין שבסופו של דבר זה יקרה, אנחנו נצטרך להסתכל למציאות בעיניים וזה יתבטא באיזושהי צורה ביצירה. כך לפחות אני מקווה.״
יש לך אולי איזו תובנה גדולה לסיום?
הוא השתהה קצת ואמר: ״אני חושב שחֶבֶר המושבעים עדיין בחוץ. לקומיקס הישראלי יש צ׳ק פתוח; הוא יכול להיות מלא דברים והדרך היחידה להחליט מה הוא יהיה היא פשוט לעשות. חלק מהדרייב הגדול לעשות את כל הסדרה של מיסדידס הוא שאני נורא רוצה להגיד איך הקומיקס הישראלי יכול להיראות. זה נורא מספק. שמתי משהו בחוץ, תהיה לו השפעה כזו או אחרת, אני לא יודע איזו, מה שזה לא יהיה זה כבר יהיה חלק ממארג הרבה יותר גדול. כולנו פשוט צריכים להמשיך לעשות.״ ◊
---
*Irreversible החדש ושני קודמיו בסדרת מיסדידס, יחד עם שאר ספרי הוצאת ‘ברחש’ זמינים לרכישה באתר ובחנות הספרים ‘סיפור פשוט’ (שבזי 36, ת”א). לאתר החנות »