האיזון שבין העולמות
שי צ'רקה מספר על הקומיקס החדש שלו, המחבר בין אגדה תלמודית עתיקה לתפקידה של האומנות
הספר החדש של שי צ’רקה, ‘בבא בהצפה’ (הוצאת מודן), הטעה אותי. לקח לי זמן להבין אותו, וכנראה שבדיוק לזה שי כיוון. במבט ראשון מדובר בקומיקס לילדים — הפורמט הצרפתי הקלאסי, השפה האיורית הקרטונית, הצחוקים, האקשן ומעל הכל, פִרסוּמוֹ בהמשכים במגזין ‘אותיות וילדים’. כל אלה מעידים לכאורה על קהל היעד. עם זאת כששאלתי את שי למי מכוון הספר הוא הסתייג: “יותר מדויק יהיה לומר שאני מתחשב בגיל הקוראים ולא מכוון אליהם,” אמר והוסיף “יש מספיק מבוגרים שקוראים את זה”. בהתחלה חשבתי ששי מתכוון למבוגרים שגדלו על הסדרה והמשיכו איתה בבגרותם, בכל זאת בבא רץ כבר 30 שנים. גם פה תיקן אותי: “יש גם מבוגרים שקוראים את בבא מתוך הבנה שיש בו תכנים שמדברים אליהם”. מיד קפצה לי המחשבה החילונית — בטח מדובר בדתיים שמוצאים את עולם הדימויים האמוני לטעמם. אבל גם פה קיבלתי תיקון: “אני מאוד רוצה שה’קהל’ שלי יהיו כולם,” אמר, “בסופו של דבר אני עושה את הסדרות האלה בשביל עצמי. יש בי אדם דתי, אבל אני גם מעבר לזה”. הייתי מבולבל — ”אתה לא חושש שהציטוטים מהמקורות יתייגו את הספר מבחינת קהל היעד?” שי ענה בהחלטיות: “אני לא עושה הנחות לקוראים”. הוא חיכה רגע והוסיף בחיוך: “לחילונים יש נטייה לייחס לדתיים יותר ידע במקורות ממה שבאמת”.
קו העלילה של ‘בבא בהצפה’ פשוט לכאורה: הצפה מסתורית מכה בירושלים והעניינים יוצאים משליטה, בזמן שבבא וחבריו מנסים לתקן את המצב. אבל גם לילד הממוצע יהיה ברור שמשהו נוסף קורה מתחת לפני השטח. “חשוב לי שהקורא יהיה מודע לאיזה עומק שנסתר מפניו”, אמר במסתוריות, “טוב לי שיהיו קוראים שירגישו שהם לא הבינו עד הסוף”. ובכדי להבהיר שלא מדובר בטעות אלא בגישה מוצהרת, אמר: “זה כמו לעמוד בראש הר גבוה ולהסתכל על הנוף — אתה אף פעם לא יכול לראות ולדעת הכל”, ובטון מהורהר הוסיף, “אם אצליח ליצור משהו כזה ביצירה שלי, ארגיש שעשיתי משהו נכון”.
בשני ספריו האחרונים הוא מוצא השראה במקורות תלמודיים, כשהפעם במרכז העלילה אגדה מהתלמוד הבבלי — “בכל דור יש אלפים שלומדים את האגדה הזו” סיפר לי “אבל הם לא יחשבו עליה כאגדה המדברת על תפקידה של האומנות”. האגדה הזו תפסה אותו חזק, “היא יושבת בדיוק על נקודות שמעסיקות אותי”. האגדה, בכיכובו של דוד המלך, מדברת על האיזון הדק בין כאוס ודוחפים, המיוצגים על-ידי מי התהום המתפרצים, לחוק היבש. המתח הזה, בין רטוב ליבש, עובר כמוטיב מרכזי גם בבבא בהצפה (עד לרמת עיצוב הדמויות).
ומה תפקידה של האומנות בכל זה? שי מוצא את האומנות בדיוק במרכז, בנקודת האמצע העדינה שבין הקצוות — באגדה מתוארת האומנות כבעלת תפקיד קריטי: מצד אחד ויסות השפע והיצר, “כי כשזה יוצא בצורה לא מבוקרת, זה הרסני.” ומצד שני החוק שמנסה לייבש ולמשטר הכל. “האמנות עוזרת לשחרר את היצר בצורה מבוקרת, מבלי להציף או להרוס את עצמנו”, הסביר וכשהרגיש שאולי עוד כמה מילים יעזרו אמר: ״איך אפשר להשאיר את העולם עם הלכה וחוקים בלבד? זה יבש. אנחנו צריכים מידה של לחלוחיות, זו האומנות. אני חושב שזה מאוד אוניברסלי,” ולסיכום אמר, “באותה מידה אפשר היה לדבר על היכולת של אומנות לרפא נפש פצועה של אדם הנמצא בהצפה רגשית”.
המעבר הזה, מדיבור על העולם, לדיבור אל עולמו הפנימי של אדם (“עולם בתוך עולם”), הוא מוטיב מרכזי ביצירה, שלקוח ישירות מהאגדה התלמודית — “כמו שבעולם אנחנו צריכים מידה של מים שירטיבו אותו, אחרת הוא יתייבש, כך גם בנפש האדם. זה אחד הדברים שהיו חשובים לי”, ציין, ״שיהיה סיפור בתוך סיפור, בתוך סיפור, מעניין בבושקה של סיפורים.” בקומיקס שי השיג את האפקט הזה בעזרת שימוש בשלושה משלבים סיפוריים, כל אחד בעל נראות ייחודית . יש את הסיפור הראשי, שעוקב אחרי קו העלילה המרכזי, יש את הסיפור שמספר בבא לחבריו, ויש את הציורים של מתן, החבר הצייר של בבא (שדומה לשי באופן מחשיד). שלושת משלבי הסיפור האלה מחזקים גם הם את הקשר עם האגדה.
לסיום שאלתי את שי על מה הוא עובד בימים אלה: ״אני מצייר את השער החדש לתרגום הצרפתי של 'יודיסאה' (מודן 2016), שייצא השנה.” זהו סיפור בהשראת האודיסיאה, על פרופסור יהודי-פולני שנלחם במפלצות נאציות. התרגום לאנגלית אגב, ייצא במאי. ◊
* תודה גדולה למיכל פז קלפ שהפכה עולמות כדי ש’בבא בהצפה’ יגיע אלי לפני הראיון.