לחצתי על הקישור ונכנסתי לשיחה. מולי ישב גלעד סליקטר, שעון קדימה בכסא משרדי גדול — אור אחרון של שבע בערב בקע מחלון עגול והאיר את חלל הסטודיו — מאחוריו שידת ספרים רחבה ובה מאות ספרי אומנות. על חוט שנקשר בין המדפים היו תלויים שלושה דיוקנאות לייבוש. לצידו של גלעד ניצב שולחן עבודה ארוך ועליו הונחו מכחולים בגדלים שונים (בתוך צנצנת פח), ספרי סקיצות שעמדו ליד הקיר וערמת ניירות גבוהה בפינה מרוחקת. בראש ערמת הניירות שכב ספר לבן עם כותרת אדומה, ולמרות שהיה די רחוק ובזווית קשה הצלחתי לקרוא: ׳ערד 95׳.
״שלום בן!״ אמר בחיוך וסיפר שבתחילת השבוע חזר מסדנה באוניברסיטה לאומנויות של ציריך. מאז שנחת הוא מנסה להתאפס כדי לסגור פרטים אחרונים לקראת ההשקה בחמישי — חותם על ספרים, עובד על תשורות ושולח עותקים לכל מי שתמכו בספר בשלב גיוס ההמונים — ״אחרי שאתה מסיים את הספר מתחילה עבודה האמיתית״, צחק ברצינות ושנינו צללנו לראיון.
תחילה אשמח אם תוכל לספר במה מילים על מה הספר.
״הספר מספר על החוויות שלי מפסטיבל ערד שהתקיים ב-1995. בגיל 18, שמונה חודשים לפני הגיוס נסעתי עם אריאל, חבר טוב שלי, לפסטיבל לראות את הופעת הפרידה של משינה. באותם ימים זה היה ממש ביג דיל. הם היו הלהקה הכי מצליחה שעדין הייתה קיימת. כל מי שבא לשם בא להיפרד מתקופה״. גלעד סיפר שבאותן שנים פסטיבל ערד היה משהו שכולם רצו להגיע אליו, מעין וודסטוק ישראלי: מפגשים, הכרויות, מוזיקה — ״הייתה תחושה שהכל יכול לקרות שם, בטח כשאתה צעיר״.
הספר ובו 182 עמודים, מקיף את כל האירועים שקרו לגלעד באותו יום גורלי, מהרגע שהגיע בבוקר לפסטיבל ועד לערב, שכלל את האסון ואת מה שקרה אחריו. האסון המדובר הוא מותם הטרגי של שלושה נערים מצפיפות המונית שהייתה בכניסה להופעה של משינה. צפיפות שנבעה מארגון כושל ומכירת כרטיסים מוגזמת. גלעד היה שם וחווה את הצפיפות על בשרו — ״הספר הוא ממש מנקודת המבט שלי,״ אמר, ״הוא בנוי ממספר סצנות וואן-שוט, כשהרעיון הוא להיכנס לאסון יחד עם הגיבור ולעבור את החוויה כמעט כמו שהוא חווה אותה״.
עלילת הספר יחסית פּרומה, למשבצות אין מסגרות, הדמויות מצוירות לפעמים ברמיזה בלבד, חיתוך הסצנות עובר בחדות ואתה אף פעם לא עוצר לוודא שהפרטים עברו ב-100%. אולי זה מתוך ניסיון ואולי זו הגישה שלך למדיום, אבל אתה נותן לקוראים המון קרדיט. מאיפה הבטחון שהם יסתדרו?
״דבר ראשון, אני תמיד נותן לקוראים קרדיט. בכלל בקריאת קומיקס, אתה נותן לקורא הרבה קרדיט כי זו שפה שהוא צריך להתנהל בתוכה״. גלעד הסביר שברגע שבחר ללכת בדרך הזו, של סיפור מזווית ראיה אישית, היה חייב ללכת עד הסוף — ״זו הדרך היחידה שהייתה לי לספר את הסיפור הזה. כל הבחירות האלה שתיארת הן שם כדי להעביר את התחושה שהייתה לי, את התחושה שיש לי כשאני מדבר על זה.״
הוא הסביר לי שאחת הסיבות לחופש ולתנועתיות של הספר נובעת מהרצון להכניס את הקורא לתחושת האין שליטה שיש באירוע מהסוג הזה — ״יש משהו מונוטוני בעלילה ופתאום אתה מאבד שליטה״. גלעד בעצם משתמש בסגנון הפרום והאוורירי של הספר כדי להשאיר לקוראים הרבה מקום להיכנס דרכו ואז, כשהם נמצאים עמוק בנעליים של הגיבור, הוא מעביר אותם את הדרמה של האסון.
לכל ספר שלו הוא מנסה למצוא את השפה הייחודית לו, את המהלך שלו. ״בערד 95 זה היה חלק מהמהלך שעשיתי. ברגע שהחלטתי לוותר על קריינות, בעצם ויתרתי על אחד הכלים הכי בסיסיים שיש בקומיקס לספר סיפור שקרה בעבר. אני לא מספר לך מה הרגשתי ואיפה הייתי, אני פשוט לוקח אותך איתי. אתה רואה מה אני מרגיש, אתה רואה מה קרה לי, אתה יחד איתי.״ הוא עצר לרגע ואז הוסיף: ״ אולי זה גם שלב בחיים. אני במקום שאני מרשה לעצמי ללכת הכי רחוק שאפשר. אני חושף את עצמי לגמרי, אולי אני חושף את גלעד של גיל 18, גלעד הצעיר, אני מספר את הסיפור שלו״.
בחרת שלא להראות או לספר על שלושת הנערים שנהרגו. יש לזה משקל עלילתי משמעותי ובכל זאת בחרת להחסיר את זה, למה?
״היה לי מאוד חשוב להיות עם הדמות מהרגע בו היא מתעוררת ועד הרגע בו היא הולכת לישון וההחלטה הזו שמה סוג של גבול או מסגרת לעלילה שאחריה אתה לא מרמה ופתאום כותב מה קרה אחר-כך מבחינה היסטורית,״ אמר. ״אני לא מתאר מה קרה בכל פסטיבל ערד. לא פגשתי את הנערים שנהרגו; היה לי חשוב לתת להם את המקום אבל לא הכרתי אותם. חוץ מהחוויה שלי, לא ראיתי מוות של אחרים ביום ההוא. אם הייתי פועל אחרת הייתי לוקח על עצמי הרבה אחריות כמספר. לכן בחרתי להקדיש להם את הספר בכפולה האחרונה, זה המקום בו הסיפור מסתיים, וזו הייתה מבחינתי הדרך הכי משמעותית בה יכולתי לתת מקום לזיכרון שלהם.״
כמה ניסית לשמור על נאמנות למה שהיה באמת באותו יום וכמה לקחת לעצמך חופש אומנותי?
״רק חופש״ אמר בפסקנות והסביר שנתן לעצמו את החופש היצירתי להגיע עם הספר לאן שיצטרך. ״את האסון אני זוכר אחד-לאחד,״ אמר, ״אבל זה לא אומר שהספר הוא אסון. ככה אני מתאר אותו דרך קומיקס, דרך קו, דרך כתם״. גלעד הסביר לי שאם היה יכול להקרין את המוח שלו ולהראות לי, הייתי רואה את האסון כפי שהוא קרה במציאות. הספר הוא התיאור הכי קרוב לתיאור של זה בשפה שלו כקומיקסאי. זו הסיבה שהוא בחר לספר את הסיפור כאירוע מתגלגל שלא נגמר – ״אין פתאום קריינות של ׳אחרי 10 דקות׳. הקורא פשוט מתגלגל עם הדמות, גם אחרי שהאירוע מסתיים. זה פשוט ממשיך״.
את האירועים שקרו אחרי האסון הוא זוכר היטב. כמו שרואים בספר, מיד אחרי האסון גלעד ישב לספר את מה שעבר לנטלי – ״דברתי רק על זה. זאת אומרת כבר קעקעתי את הרגע הזה, את הזיכרון הזה, ממש שניה אחרי שהוא קרה התחלתי לדבר עליו. זה שדיברתי ברגע מאוד משמעותי גרם לכך שבעצם זיקקתי את מה שקרה ושמעתי את עצמי מספר על זה. וככה זה בעצם נשאר. הסיפור שסיפרתי לנטלי הוא מה שאני זוכר היום וזה מה שנכנס לספר בסופו של דבר״.
תוכל אולי להסביר לי איך הגעת לטכניקה איתה יצרת את הספר?
״תמיד עבדתי על שקפים עם שולחן אור. יום אחד, אני אפילו לא זוכר למה, אמרתי לעצמי: ׳אם יש לי שקף 90 גרם, אני יכול לעבוד גם על שקף מסוג אחר׳ ובדקתי איך הדיו עובד עליו״. גלעד גילה שהדיו אמנם מתייבש אבל הוא לא נספג, כך שאפשר למחוק אותו – ״פתאום גיליתי פלטפורמה שלמה. יש לי דף אינטראקטיבי, הוא מגיב ואני יכול לעבוד עליו עם כל החומרים שאני אוהב: פנדה, ציפורן, מכחולים. היה לי ממש כיף לעבוד ככה. מצאתי חומר כמעט מושלם לתהליך העבודה שלי.״ בשונה מספרים קודמים שלו בהם השתמש יותר בכלים דיגיטליים, כאן גלעד כיוון שהעמודים המצוירים יהיו דומים ככל הניתן לתוצאה הסופית – ״אני יושב, עובד, תולה ליבוש, סורק וזהו בגדול״. הטכניקה הזו נתנה לו הרבה חופש והרבה תנועה ״היא מאוד התחברה למה שרציתי לעשות בתהליך עצמו״.
גלעד סיפר לי שכשהתחיל לעשות את הבדיקות לספר עבד בשכבה אחת של דיו וצבע. אז גילה שכדאי לו לעבוד בשתי שכבות, כדי לקבל יותר שליטה. העבודה בשקפים נפרדים אפשרה לו להיות הרבה יותר נועז כי שכבת הצבע לא הרסה את שכבת הקו. בניסיונות האלה הבין מהו תפקידו של הצבע בספר. ״זה לקח זמן ורק בשלב מאוחר יחסית הבנתי שהצבע צריך להיכנס מאיפשהו ולא פשוט להופיע״. בדרך כלל הוא משתמש בצבע כחלק מהשפה החזותית שלו. בספר הזה הצבע הפך גם לכלי נרטיבי. ״זה הרגיש לי נכון להעביר כך את תחושת ההצפה הרגשית והטראומה שנכנסת לסיפור,״ אמר. ״אלו לא דברים שתכננתי, הרבה דברים קרו תוך כדי תנועה.״ הוא סיכם: ״אם הייתי יודע בדיוק איך הספר יראה הייתי משתעמם או שהספר היה משתנה. זה נכון לכל ספר שעשיתי.״
אז איך אתה עושה את זה? אם אתה עובד בלי מסגרת מוגדרת ובלי ידיעה לאן אתה הולך, איך אתה בכל זאת מצליח לסיים ספר אחרי ספר?
״זו שאלה טובה, כי אני לא יודע אם יש תשובה אחת לשאלה הזו.״ הוא חושב כמה רגעים ואז ענה בהיסוס: ״ז-זה מה שאני עושה.״ חשבתי שזה כל מה שאקבל ממנו אך כעבור רגע או שניים הוסיף: ״הספרים הם לא המטרה כמו שהם תוצר של מה שיש לי להגיד לעולם. אם הייתי יכול להתנהל בצוות גדול ובתנועה, הייתי עושה קולנוע. הייתי מתעסק בכל ההיבטים של לספר סיפור, כי אני בעצם מרגיש שאני עושה קולנוע בקומיקס. אבל הדרך שלי לספר ולהעביר תחושות לעולם זה דרך רומן גרפי, דרך יצירה שיש לך התחלה, אמצע וסוף.״
עוד כמה רגעים חלפו וגלעד נתן גם רשימת עצות מעשיות יותר: ״דבר ראשון להיות מאוד עקשן ולהקריב המון. בגדול זה להקריב. אתה צריך להיות נעול על המטרה, לא לוותר ולשעוט קדימה. זה לא פשוט ויש הרבה משברים. באופן אישי בגלל שאני מרגיש שזו הדרך הכי צלולה שיש לי להעביר את מה שאני חושב ומרגיש, אני פשוט לא עוצר אף פעם עד שאני מצליח להגיד את זה. בכל ספר אני לא עוצר עד שאני מצליח לפתור איך להגיד את זה ואז… יוצא ספר.״ אמר בפשטות וצחק.
״יש דדליינים וכל מיני אילוצים, אבל אני משתדל לא לחשוב עליהם יותר מדי ולהתרכז בזה שיש לי סיפור לספר ואני רוצה לספר אותו. זה לא חייב להיות ספר, אבל אתה כן צריך לתפוס את הסיפור. אני יודע שזה מאוד קשה. זה הרבה עבודה, הרבה שעות, הרבה שלבים. זה פתאום הופך להיות החיים שלך, זה משתלט. אבל נדמה לי שהספר הבא תמיד יהיה קל יותר, גם אם הוא יהיה קשה יותר. הרי כבר עברת את הדרך הזו פעם אחת, כבר העפלת לפסגת ההר. אומנם ההר הבא לא בהכרח יהיה יותר קל, אבל אתה תדע יותר טוב מה לעשות ותסמוך על עצמך יותר — כבר ראית פסגה אחת, אתה יכול להגיע לשנייה. ״
״ברגע שאתה תופס משהו שהוא מספיק חשוב לך, אתה תמצא את הכוח להמשיך איתו. אתה פשוט צריך לדעת שאתה הולך לטחון.״ אמר בחיוך ושנינו צחקנו. כאן הוא עצר, חשב רגע והוסיף: ״אתה יכול להאמין בעצמך כמה שאתה רוצה, אבל אתה צריך איתך גם שותפים, הכוונה למשפחה שלך. הם חייבים להיות איתך בדרך הזו — למזלי ולשמחתי זה חלק מאוד משמעותי ביצירה שלי״.
אז אתה אומר ׳תבחר נכון׳?
״לגמרי. אני נשמע זקן כזה אבל זה נכון. תבחר נכון את החברים שלך, את השותפים שלך. כמו ביצירה, האינטואיציה מובילה אותך גם בחיים האמיתיים״.
שאלה אחרונה – ראיתי שהספר יצא ׳בהוצאת כפולה׳, של מי ההוצאה הזו?
״זו ההוצאה שלי!״ הכריז בחיוך. ״החלטתי שאתחיל להוציא את הספרים שלי בעצמי,״ הודיע והיה ברור שהוא גאה בהחלטה. ״מהניסיון שצברתי בעשייה שלי בארץ ובחו״ל אני יודע איך אני רוצה שזה יראה, והרגשתי שזה הזמן״. יש לי כמה חלומות שעוד לא הגשמתי. להיות מו״ל ולשלוט בכל השלבים של התהליך הוא אחד מהם. זה מאד מאתגר, זה משהו חדש, זה מרתק!״.
״זה בעצם לעשות את הספר שוב,״ הסביר, ״אחרי שסיימת לצייר אותו אתה צריך להתחיל לשאול מה הפורמט שלו? על איזה דף הוא מודפס? מה אתה מרגיש כשאתה מחזיק אותו ביד? זו עוד שכבה שעד היום השארתי לאחרים. הפעם אמרתי שאני רוצה שזאת תהיה גם אחריות שלי.״
אז אם אתה מו״ל זה אומר שאתה רוצה להוציא גם ספרים של אחרים?
״זה חלק מהחזון, אבל כרגע אני מחכה לראות לאן ׳ערד 95׳ ייקח אותי.״ ◊
---
*את הספר ׳ערד 95׳ ערכה ענת לוין, ועיצבה מיכל מגן.
**השקה חגיגית ל-׳ערד 95׳ תתקיים השבוע בחנות הקומיקס האגם הגווע. תומכים שרוצים לאסוף את העותק שלהם מתבקשים לידע את גלעד כדי שידע להביא אותו (8 יולי, 19:30, לבונטין 2, ת״א). לפרטים »
***למעוניינים - ניתן עדיין לרכוש עותק של הספר בפרויקט ההדסטארט »