אחרי שלמדה ברצינות במשך שנה וחצי, טלי סמו יודעת היום לדבר ולקרוא שתיים מתוך שלושת מערכות הכתב היפניות. היכולת הזו, מרשימה ככל שתהיה, לא הכינה אותה לטיול אחרי צבא ממנו חזרה (לפחות פיזית) בשבוע שעבר – “יפן היא שוֹק תרבותי אחד גדול,“ סיפרה בהתלהבות של מי שעדין לא נחתה באמת. יחד עם חברה, בן-דוד ובת הזוג שלו, נסעה למרכז יפן לכל חודשי פריחת הסאקורה (מרץ-מאי). החבורה הנועזת טיילה בטוקיו, קיוטו, נגויה (“המשעממת עד דמעות“), קאוואגוצ’יקו (“עיר על שפת האגם ממנה צופים בהר פוג’י”) ואוסקה (“לא לוותר על אוסקה!“). למרות שליפן נסעה בעקבות המטבח והנופים, כיוצרת קומיקס לא הצליחה להישאר אדישה: “לא הייתי מוכנה לעד כמה מנגה נמצאת בכל מקום.“
“כמו שמספרים לך שמגדל אייפל יפה, ואז אתה רואה אותו בעיניים – ככה. אלו פרופורציות שלא הכרתי.“ טלי מתארת את מה שקומיקסאים ישראלים רבים חווים במפגש ראשון עם מעצמות קומיקס עולמיות כמו ארה”ב, יפן או צרפת-בלגיה – ההלם שמקבלים כשמבינים עד כמה קומיקס מוטמע אצלם. “כשאני מספרת בארץ שאני יוצרת קומיקס, מעבר להבנה שטחית, אני תמיד צריכה להסביר לאנשים מה אני עושה. ביפן זה לא ככה. זה פשוט דבר שקיים. אנשים קוראים מנגה ברכבת על הטלפון, זה על שלטי חוצות, חברות מפרסמות את המוצרים שלהן ככה. רק בזמן שהיינו שם בורגר-קינג המציאו דמות לשבועיים ואז החליפו!“ סיפרתי לה שחוויתי דבר דומה בצרפת והיא אמרה שבכל קניון יפני יש כמות דו-ספרתית של חנויות מנגה. “נכנסנו לחנות קטנה בקוואגוצ’יקו,“ היא נזכרת בחיוך, “קצת כמו להיכנס למכולת ליד הצימר, אפילו שם היו מדפים מלאים במנגה!“ טלי הסבירה לי שבחנויות כאלה יש בדרך כלל מגזינים שבועיים של הוצאות כמו ‘Shonen Jump’ ובחנויות הספרים יש אוגדנים של אותן הסדרות שמתפרסמות במגזינים. “בטיסה הלוך בן-דוד שלי אמר שהוא שמע על חנות ספרים טובה בשם Book Off,“ סיפרה לי משועשעת, “רק כשהגענו הבנו שזה כמו להגיד: ‘שמעתי שבתל אביב יש חנות בשם AM:PM’.” צחקה – “איזה סניף?! הגדול? הקטן? זה שיש ל-17 קומות? או זה שבנוי לרוחב ואתה יכול ללכת קילומטר?“ היה לי ברור שגם אם הגזימה מעט, המציאות לא רחוקה בהרבה – “כשאני אומרת שזה בכל מקום, אני מתכוונת שזה בכל מקום!“
כמו הרבה דברים ביפן, גם חנויות הספרים מסודרות באופן מופתי, רק חשוב לשים לב: הן בנויות לגובה – מי שלא מרים את הראש עלול לפספס וצריך להיזהר לא לקחת בטעות ספר מחנות אחת לחנות אחרת. עוד דבר שכדאי לזכור – היצע הספרים הוא בעיקר של קומיקס מקומי. מסתבר שזה לא מובן מאליו כמו שזה נשמע: “אני לא אשכח שעמדתי באמצע החנות והרגשתי הכי מטומטמת כשקלטתי שהכול ביפנית. אז דעו שמי שמתכנן לקנות מנגה, זה ביפנית. אם אתם רוצים אנגלית צריך לחפש במיוחד.” כששאלתי את טלי מי האנשים שמגיעים לקנות קומיקס, אמרה: “לנסות להגדיר מי קורא מנגה ביפן, זה כמו לשאול מי גר בעיר. כולם!” היא הסבירה לי שלכל פלח וקהל באוכלוסייה יש את הז’אנרים והתת-ז’אנרים המתאימים לו: לבנים, לבנות, לגברים צעירים, לנשים מבוגרות. הכל מאוד מסודר ויש שקיפות גדולה מה יש בכל חוברת: “זה כמו להסתכל על טעמים של ביסלי,” אמרה, “כל אחד שיודע מה הוא רוצה יכול לגשת לחנות, להרים את המנגה המתאימה לו ולדעת בדיוק מה הוא צפוי לקבל.”
דבר אחד משותף לכל סוגי המנגה ביפן והוא אופן ההפקה – הנייר עליו מודפסים המגזינים והאוגדנים הוא כל-כך קל, אפילו יותר מניירות ממוחזרים של ספרי כריכה רכה באנגליה (וזה אומר הרבה). לדעתה של טלי זו המחשה נוספת עד כמה אין להם זמן לעסוק בדקויות: “זה מרגיש שהם לקחו את תעשיית הקומיקס שלהם וכדי ליעל את התהליך כמה שאפשר הורידו ממנה כל מה שלא נחוץ ואז לחצו על Play.” זה לא שאם מישהו יחפש מוצר יוקרה הוא לא יצליח למצוא, אלא שכמו שטלי אומרת: “את רוב האנשים זה פשוט לא מעניין, הם רק צריכים את מנת הקומיקס השבועית שלהם.”
הסתקרנתי לדעת האם בעקבות כניסתה של התרבות החזותית היפנית לישראל במשך למעלה משני עשורים, טלי הרגישה לאורך הטיול שיש לה חלק בכל הדבר הזה. היא הפתיעה אותי – “הרגשתי תיירת, ועוד תיירת חובבנית!” התוודתה, “זו אולי הייתה המכה הגדולה ביותר לאגו שלי עד היום.” טלי סיפרה לי בכנות שהביקור ביפן ערער אותה: “אני רגילה להיות טלי שמציירת, זו שפותחת מחברת ברכבת ואומרים לה שזה יפה. מכל מטלה בבית-ספר יכולתי להתחמק בזה שהייתי אומרת: ‘אני מציירת, אני עושה קומיקס.’ ביפן זה לא היה עובד. פה יש כל-כך הרבה כישרון והם בקושי מקבלים יחס. אני דוגרת על ספר חמש שנים, 120 עמודים בחמש שנים! אם הייתי בסטנדרט היפני, מי בכלל היה מסתכל עליי?! זה אופי אחר לגמרי – זה תחרותי ברמות מפחידות.” נראה שהעניין באמת הכביד עליה, כי היא הוסיפה: “אני חושבת על זה וחושבת על עצמי, כמה אני מפונקת בתור יוצרת – בוחרת את הצבעים, את סוג הנייר ולא משחררת עד שאני מרוצה. מה הייתי עושה אם הייתי צריכה להתחרות ולעבוד ביפן?? לעשות קומיקס שבועי למיליוני קוראים!” ניסיתי לעודד ואמרתי שהתחושות האלה מוכרות גם לי, גם אני הרגשתי דברים דומים אחרי הביקור הראשון בצרפת. טלי חשבה רגע ואמרה: “המסקנה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא שאי-אפשר באמת להביא את המפלצת היפנית, האמריקאית, או הצרפתית לארץ. כל תעשייה מתאימה את עצמה לתרבות המקומית וגם היוצרים מתאימים את עצמם לתעשייה.” היא חייכה וסיכמה: “אני חושבת שזה מסר מרגיע.”
בחודש השני לטיול, כשהרגישו שהם כבר שולטים בתחבורה הציבורית, שוטטה החבורה בטוקיו. באחד הרחובות הצדדיים ראו פתאום שלט מוזר, מצויר ציור מפורט ומטריד. טלי, שרצתה להיות בטוחה, הוציאה טלפון ובדקה ב-Google Translate – “תערוכה של ג׳וּנג׳י איטוֹ!” הכריזה בהתרגשות. אחרי שבדקו מי מכיר ומי לא, החליטה החבורה ללכת – “את ג׳וּנג׳י איטו אני אוהבת מאוד, אבל יש לי חברה שלעולם לא תסלח לי,” אמרה ושנינו צחקנו. בתערוכה הוצגו עבודות של יוצר האימה הנודע: ציורים מקוריים, עמודי מנגה, סקיצות, איורי דיו וצבע, עמודים מפורסמים עם סקיצות תחתיהם ויצירות פחות מוכרות. שאלתי את טלי איך היה לראות את האוריגינלים: “יצירת אומנות מול העיניים באופן הכי מילולי שיש!” אמרה והיה ברור שהיא מתרגשת, “אין תחליף לעמידה מול הדף האמיתי והידיעה שמישהו ישב וצייר את זה. אפשר ללמוד מזה המון: על תהליכי עבודה ויצירה, גדלי עמודים, איך הוא מושך את הקווים ואיך הוא עושה תיקונים, איפה הוא מחק עם טיפקס ואיפה השאיר.” כיוצרת צעירה שלא למדה באופן רשמי, טלי הרגישה שזו הייתה הזדמנות מצוינת ללמידה. אבל אז חזרו אותן מחשבות טורדניות: “שוב הרגשתי זרה מפונקת. אחרי 20 שנים שהייתי בטוחה שמה שאני עושה זה קומיקס הגעתי ליפן והרגשתי שזה לא הדבר האמיתי, שזה לא באמת קומיקס.”
“אבל פתאום כשעמדתי מול מחברת הסקיצות של ג’ונג’י איטו וראיתי שהכול שם קשקושים כמו אצלי, הבנתי. הבנתי שבבסיס אנחנו עושים אותו דבר. אומנם אנחנו בישראל נמצאים בשלבים המוקדמים, אבל הבסיס הוא אותו בסיס. לאיפה ניקח את זה מכאן זו כבר בחירה שלנו.” ◊