הרומן הגרפי הייחודי והמונומנטאלי הזה, לפחות מבחינת היקף ויומרה — עם כמעט חמש מאות עמודי צבע מלאים, המקיפים יממה אחת — נפתח בשתי הקדמות. הראשונה מתייחסת לכך שהדמות במרכזו של הסיפור מבוססת, פחות או יותר, על אחיינו של היוצר, המתגורר בגנט שבבלגיה. זהו ביסוס חשוב, שמעגן את הבחירות הנרטיביות השונות ככאלה הקשורות לעולם ממש (כמו מצהיר בפנינו הכותב: 'אולי שיניתי פה ושם אבל לא המצאתי!'). השנייה – המטרידה מעט – מסבירה איך נכון לקרוא את הספר, וזאת משום שיש בו מורכבות מסוימת, החורגת מן המקובל, ונראה שהקורא הממוצע יזדקק לעזרה והכוונה (ובנוסף, מכיוון שמסובך יהיה לייצר שטף מחשבה אותנטי שיהיה אפשרי לקליטה ופענוח של הקורא.ת, שראוון מוסיף שהוא בחר להשמיט רפטטיביות מחשבתית, ורעשים מנטאליים מסוגים שונים). חשוב לספר הזה שלא להקשות ולא לבלבל. חשוב לו לתקשר.
אבל הקוראת והקורא לא יזדקקו לעזרה. וקצת חבל, כי הספר הגדול הזה הוא, עדיין, לא בגדר מימוש אידיאלי ליכולת לתפוס זמן מלא בסרק של יומיום (או בניסוח אחר, הוא לא מקבילת הזמן האולטימטיבית ל'כאן' של מקגווייר [ואולי הוא לא צריך להיות]). במילים אחרות, יש כאן כנות מגומגמת, לכל הפחות, בנוגע לאופי הסיפור ואופי הצגתו. הוא לא באמת עושה את מה שהוא מצהיר שהוא עושה, לא בדיוק. ועל כך בהמשך.
סאנדיי מספר את סיפורו של טיבלאט, גבר כבן שלושים וחמש, מעצב גרפי – ואם לדיוק מעצב פונטים – במהלך יום ראשון שגרתי למדי (או כמעט שגרתי — זוגתו של הגיבור טסה, לבדה, לחופשה באפריקה. היא אמורה לחזור בסופו של היום, ככל הנראה, וטיבלאט טרוד בה, בנסיעה שלה, ובכלל, בזוגיות שלהם ובעתידה, אם אכן יש לה עתיד), וזהו יום חופש, שלמרות שורת תוכניות שונות (למשל, לצאת לריצה, או לנסות לקרוא ספר פילוסופיה) מכיל ברובו פעילויות של מה בכך, כאלה שיש בהן הסחת דעת מן הדברים המשמעותיים והחשובים יותר, כביכול (מה הן הפעולות של טיבאלט? שתייה, אכילה, השתנה, אוננות, שינה, מחשבות רכות, מחשבות אובססיביות, העלאת זיכרונות, דמיונות, צפייה בנטפליקס, קצת אלכוהול, קצת גראס וכו' וכו' וכו'). כן, למעט יציאה קטנה לגינה טיבלאט לא יוצא מהבית, ובמהלך כארבע מאות ושבעים עמודים הגיבור שלנו — ספק אינטלקטואל שיודע מה נכון ויפה וטוב, ספק גבר מבוסס עם הערכת יתר יומרנית של עצמו — בעיקר חושב ובוהה ו-, אולי, משחית את זמנו. וכיף לקרוא את כל זה.
כי בניגוד לציפיות המוקדמות שלי, שהניחו שצפויה לי מקבילת הקומיקס של הרומן 'בעקבות הזמן האבוד' לפרוסט או, לחילופין, של הסרט 'ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080' לאקרמן, הקריאה ב'סאנדיי' קלה ומענגת. מאוד. גם מכיוון ששראוון מרמה קצת, כלומר, אנחנו לא באמת נמצאים רק עם תודעת הגיבור שלו, ו"מצלמת הקומיקס" הולכת לכל מיני מקומות אחרים, במעקב אחר מכרים, אהובת הווה ואהובת עבר, כמו גם אחרי שכנים, חתולים ועכברים. במילים אחרות, לא 'בעקבות הזמן האבוד' אלא יותר 'יוליסס' לג'ויס. יום אחד, בגנט, שמשמר, אמנם, לכל אורכו, את רצף המחשבה של טיבאלט, אבל לרגעים אחרים נמצא גם בחוץ, ברחובות, בדירות, בפאבים, עם אנשים שונים, שנהפכים, ולו למספר עמודים, לגיבורים הזמניים הכובשים את היצירה.
והעונג האמור הוא כזה שקשור לסיפור, לתנועה של הדמויות, למחשבות שלהן, לכמה רגעים קומיים שמצליחים לשמר מתח קריאה לכל אורכו של הרומן, אך הוא נשען גם על הרמה האסתטית של האיור, שיש בה שפע, ומורכבות של חלוקת העמוד שמייצרת שינויים תדירים במקצב הקריאה, ויש צבעים שמושכים את העין והלב, ודרך כל המרכיבים הללו — המרכיבים היפים הללו — נוצרת אמפטיה גדולה לכל דיירי העולם המתואר, אלה האנושיים ואלה החייתיים. כך נוצרת חוויית דפדוף וקריאה כמעט אובססיביות, לא כדי לגלות מה יקרה — הרי מה כבר יכול לקרות לגיבור שלא יוצא מביתו — אלא כדי לשמר את היופי ואת חדוות הגילוי, ואת ההפתעות השונות הטמונות לכל אורכו של הסיפור (בניגוד לכוונתו המוצהרת של היוצר. בראיון אתו, התייחס שראוון לכך שהפרסום המקורי של 'סאנדיי' — שהתפרסם בחלקים אשר נמתחו על פני תקופה ארוכה — הצליח לייצר את מידת הקשב האידיאלית ומלאת ההפוגות הארוכות לגיבור ולסיפור, ולכן, לשיטתו, ניסה לייצר בגרסת הספר הנוכחי הפוגות יזומות, כי הגיבור, אמנם חביב ומעורר הזדהות, אך יש, כאמור, הרבה סרק והרבה קושי בחיי הנפש שלו, ושראוון חושב שיש גבול לעד כמה אפשר להימתח אל תודעת דמות אחרת, ואל האופן בו היא חוזרת לדוגמה שוב ושוב על המשפטים הראשונים של שיר שנדבק אליה, בעל כורחה). ועוד משהו — נדמה ששראוון עסוק מאוד בשאלה כיצד נכון לייצג הלכי מחשבה שונים באופן גרפי. התשובה, מבחינתו, פשוטה יחסית כאשר מדובר בזיכרון או בספקולציה אפשרית (שנראית כמו קווי מתאר של ספר צביעה. שחור והרבה לבן), או בתודעת הגיבור המעושנת, לאחר ג'וינט חזק מדי, אך המורכבות עולה כאשר מדובר בדקויות, והוא מבקש לתת ביטוי גם להן — למשל, הרצון להבין משפט בספר פילוסופיה לצד הרצון לשתות קפה או ללכת להשתין או לגלול במסך הנייד — גם במקצב הקריאה וגם ביחס בין משבצת למשבצת ובין דימוי לדימוי. יש כאן נימים דקים של מחשבה ויצירה, ובעיניי הרומן הזה עומד במורכבות הזו בהצלחה גדולה. האמנתי לו (אולי כי כך גם אני, לפעמים, חווה את התודעה המתחלפת שלי, תודעת הרצון בקפה או הרצון בהשתנה וכו').
ויש גם עונג אינטלקטואלי כאן. הגיבור שלנו, כתחביב, אוהב לבחון את האופן בו משמעות נקשרת לסימן, קרי, איך איור או אות או צורה נושאים עמם משמעות משתנה, ואיך מפענחים אותה, וכך נוצר רובד רפלקסיבי שמתייחס, במקביל לסיפור וליכולת של טיבאלט לפענח מסרים מאנשים אחרים (ומהעולם), וגם, במקביל, אל עצם חוויית הקריאה שלנו בקומיקס, וכל זאת מתוך אופטימיות גדולה — שראוון חושב שיש משהו גואל, כמעט, בתקשורת אנושית, ביכולת לשלוח מסר, לקלוט אותו, לפענח, להשיבו אל הזולת מעט אחרת, ואולי כל הספר הזה מדגים את המהלך הזה, איך גם הדמויות המורכבות, הצולעות, החריגות והמרגיזות מצליחות, אם נאמץ מולן זווית התבוננות מתאימה, להיות יפות וטובות בעינינו. להיות ראויות – כמו כל אדם – לקשב, לרוך ולחמלה. גם כשהן פיקטיביות, גם כשהן מצוירות, גם כשהן תוצר הזייתו של אדם אחר.
[ועוד לא כתבתי דבר על מה שהוא ככל הנראה רגע השיא של הספר, בו הגיבור שלנו יושב/שוכב, מסטול, מול 'צופן דה וינצ'י' – גרסת הסרט – ומבצע, בעזרתו, ניתוח תרבותי קטן ומרתק של הדימוי הקולנועי ושל האופן בו התרבות שלנו מבנה דימויים ויזואליים ובעזרתם משמעות, כמו גם של חייו ואופיו ותהייה בנוגע לאהובתו. יש כאן חכמה, ושמחה ומימוש נפלא של איור וכתיבה, והוכחה נוספת לכך שגם הרגעים הדלים ביותר יכולים להיות כר פורה למחשבה ולרגש. נדרשת רק תשומת לב, זה הכל.] ◊
ערן שגיא הוא מורה, סופר ובמאי עם אובססיה מתהווה – ואקלקטית – לקומיקס.