הסקירה השבועית – #31
והפעם: ראיון עם ד"ר דקל שי שחורי, קומיקס חיפאי חדש, אנימיקס זיכרון #3, דוקו קצר ועוד
אני שמח לבשר שהסקירה השבוע שברה שני שיאים:
הראשון - שיא הידיעות שנמסרו למערכת על-ידי קוראות וקוראים! תודה לכל מי שפנה ושיתף. אני מעודד את כולם.ן להמשיך ולשלוח חדשות ועדכונים. זה לטובת כולנו.
השני - שיא המרחק בראיון. בחמישי שוחחתי עם ד”ר דקל שי שחורי שיושבת בחודשים האחרונים בסן דייגו, לחופה המערבי של ארצות הברית. היה מעניין.
ברכות לזוכים. 🥇🥇
-בן מירס
“יש משפט שאני תמיד אומרת לסטודנטים שלי, ובכלל לאנשים ששואלים אותי ‘מה לך ולרומנים גרפיים?’, שאיכשהו שכחתי להגיד לך.” דקל שי שחורי כתבה לי אחרי ששוחחנו בטלפון. “הגעתי לעולם הרומנים הגרפיים כקוראת נלהבת ותמיד הרגשתי שכשהסיפור הגרפי טוב 1+1=3, לפעמים אפילו 5! כלומר שהחיבור בין הטקסט לתמונה יוצר משהו גדול יותר.”
בשיחת הטלפון שקיימנו ערב קודם (לפחות מבחינתי זה היה ערב. בגלל הפרשי השעות אצל דקל השעה היתה תשע בבוקר), היא סיפרה לי קצת על עצמה: “אני חוקרת ומבקרת ספרות באקדמיה כבר די הרבה שנים.” למרות חיבתה העמוקה והטבעית לקומיקס, הקשיבה למרצים שאמרו לה: “עדיף שתתעסקי בדברים רציניים”. כך בחרה לעשות דוקטורט על ארבעה סופרים יהודים-גרמנים, בווינה של ראשית המאה ה-20.
אחרי שסיימה עם הדוקטורט והראתה לכולם כמה היא “רצינית”, הרגישה שזה הזמן להתמקד במה שהתחשק לה באמת: “רציתי לראות אם אצליח להפוך את האהבה לקורס אקדמי” סיפרה לי, “זה מה שהרבה אנשי אקדמיה עושים בסופו של דבר” והודתה בקריצה. דקל אכן הצליחה ובמשך שלוש שנים לימדה קורס על רומנים גרפיים ישראלים בקמפוס של אוניברסיטת בן-גוריון באילת. שם גילתה ש-”זה דבר אחד לקרוא קומיקס עם עצמי ודבר אחר לגמרי לקרוא עם סטודנטים.”
אחרי שלוש שנים בהן לימדה את הקורס, קיבלה דקל הזדמנות מיוחדת להעביר אותו בארצות הברית: “אני כאן כחלק מארגון MGSDII (Murray Galinson San Diego-Israel Initiative) ששולח בכל שנה שמונה מרצות ומרצים מישראל ללמד באוניברסיטאות בסן-דייגו, קליפורניה, במגוון נושאים, כמו קולנוע, היסטוריה וספרות. לשמחתי הם חשבו שקומיקס ישראלי יכול לתווך את ישראל.” אמרה, והיה ברור שהיא אסירת תודה על ההזדמנות שניתנה לה. לאחר שנבחרה היה עליה להמיר את הקורס כך שתוכל להעביר אותו באוניברסיטה אמריקאית - “לכאורה רק לתרגם לאנגלית, אבל זה לא באמת עובד ככה”. היא הסבירה לי שחצי שנה לפני הטיסה עסקה באיסוף חומרים וגם כשכבר הגיעה לארה”ב היתה לה עוד עבודת הכנה - “לא היה פשוט לבנות את הקורפוס הזה באנגלית.” אומנם יש לא מעט חומרים מתורגמים, אבל עדין נאלצה להתפשר: “יש הרבה ספרים של יוצרות ויוצרים שאני אוהבת שהייתי שמחה להביא איתי, אבל לא יכולתי כי הם לא מתורגמים.”
הקורס שלה, אותו העבירה בארבעת החודשים האחרונים ב-SDSU (San Diego State University) נקרא: ‘Graphic Narrative (The Rapid Rise of the Israeli Graphic Novel)’ ויש לה 40 סטודנטים - “מעט מאד יהודים ועוד פחות מזה סטודנטים עם קשר לישראל.” דקל סיפרה לי שכשהגיעה לסן-דייגו היה ברור לה שהתשוקה שלה לנושא תדביק גם אותם: “הייתי צריכה להציג להם את ‘העולם האקזוטי’ של קומיקס ישראלי,” סיפרה בחיוך מבודח. “היו לי כמה בכיתה שהכירו את השמות הגדולים, אסף, רותו, אבל השתדלתי לתת טעימה גם מיצירות אינדי כמו ‘4’ של נועה כ”ץ שתורגם ממש לאחרונה לאנגלית.”
המשימה של הסטודנטים הייתה לבחור ספר אחד עליו הם יכתבו עבודה: מאמר או ביקורת. “היה לי חשוב שלכל סטודנט יהיה קשר אישי לפחות עם אחד מהספרים. זו דרך טובה לקרב אותם.” לפעמים התוצאות היו מאוד מפתיעות, היא סיפרה לי משועשעת: “לדוגמה הספר של טוהר שרמן-פרידמן ‘בנות טובות הולכות לגיהנום’, היה הספר האהוב ביותר על שלוש סטודנטיות שאין להן שום קשר לנושאי הספר (יציאה בשאלה של נערה מתנחלת) אבל הן עדיין הכי אהבו אותו.”
כאקדמאית ישראלית מה שהדהים אותה יותר מכל הייתה ההבנה עד כמה קומיקס הוא חלק לגיטימי מהאקדמיה - “יש פה מרכז אדיר לחקר הקומיקס!” סיפרה בהתלהבות כנה, “רק לאחרונה הם קיבלו אישור ללמד קומיקס לתואר ראשון!” - “אולי כי זו סן-דייגו ויש פה קומיק-קון…” אמרה מהורהרת, ניסתה להסביר לעצמה יותר מאשר לי, “קומיקס הוא מדיום סופר לגיטימי כאן. יש אפילו הדרכות למורים איך ללמד רומן גרפי כזה או אחר!” דקל סיפרה לי שאחד ההבדלים הגדולים בניינו לבינם הוא שהם תופסים קומיקס וספרות גרפית בתור הדבר הכי פופולארי, מסחרי ונגיש - כזה שמעודד מכירה של ספר. “בישראל לעומת זאת אף אחד לא יגיד ‘וואו, בוא נפרסם גרסה של הספר הזה בקומיקס כדי למכור ממנו יותר עותקים!’”
טון השיחה התחלף מהר כששאלתי על האתגרים בתקופה הזו: “אחד הדברים שהיו לי הכי קשים ברמה האישית זה לשאול את עצמי האם אני צריכה לייצג עכשיו את ישראל. אמרתי כל הזמן לסטודנטים שלי: אני ישראלית, אבל אני לא מייצגת את הממשלה, אני מייצגת את הספרות הישראלית. יש לי המון ביקורת.”
“אז מה לקחת מכל ההתנסות הזו?” שאלתי. “החוויה הזו הוכיחה לי שלקומיקס ישראלי יש המון מה להציע, ושמחתי להיות המגישה שלו.” אמרה בתחושת סיפוק. כששאלתי מה לדעתה ייחודי ביצירה הישראלית, דקל חשבה רגע וענתה: העיסוק של יוצרים ישראלים באקטיביזם, במציאות היומיומית, ריתק את הסטודנטים והוא לא נפוץ באמריקה כמו שהוא קיים בישראל. דבר נוסף הוא שהיות ואין בישראל מסורת מבוהקת של סגנון כמו במעצמות הקומיקס, יוצרות ויוצרים ישראלים צריכים למצוא את הסגנון של עצמם. עוד מאפיין ייחודי הוא "שוק" הקומיקס המקומי, שבעצם מאלץ ישראלים לחפש מקורות מימון אלטרנטיביים לפרויקטים שלהם. החופש הזה משוק הספרים המסורתי מקטין מאוד השפעה של אינטרסים זרים על היצירה. מאפיין אחרון הוא המצב בישראל: סכסוך מתמשך, הגירה ושסעים בחברה - השילוב של כל המורכבויות האלה ייחודי למדינה.
בימים אלה דקל מסיימת את הסמסטר בסן-דייגו ובקרוב מאוד תשוב לישראל. כאן היא תחזור להעביר את הקורס שלה: “במשך שנים הייתה לי רשימה של אנשים שעשו ספרי קומיקס על ישראל, כמו הארווי פיקאר (Not the Israel My Parents Promised Me) ואחרים. הרשימה הזו גדלה מאוד במהלך הביקור פה.” דקל סיפרה לי שמצאה המון יצירות חדשות, בין השאר של “ספרות גרפית פלסטינית. למשל מאייר שחי ברמאללה, או צאצאים לאנשים שהיגרו מפלסטין.” - “זו הסיבה שיש אקדמיה ויש אומנות” היא מסכמת, “לפעמים צריך לנסוע לצד השני של העולם כדי לגלות דברים שנמצאים לך מתחת לאף. אני בטוחה שהסטודנטים שלי ואני נלמד הרבה מההשוואה החיצונית הזו.”
“יש עוד דברים שאת עושה?”, שאלתי בסקרנות. “חוץ מזה אני עורכת אחראית בהוצאת ‘כנרת’ וכותבת מידי פעם ביקורות על ספרי קומיקס שמתפרסמות ב’פורטפוליו’, וממש לאחרונה גם הצטרפתי לצוות של פסטיבל אנימיקס, כאחראית התוכן לקומיקס וקריקטורה.” איחלתי לה הרבה הצלחה ושאלתי אם יש משהו אחרון שתרצה להוסיף - “אנחנו חיים במציאות כל-כך מטורפת,” אמרה בפשטות “מזל שיש אומנות.” ◊
חשיפה נוספת מ-’Third City’. המגזין האינטרנטי סולראד פירסם השבוע עוד קומיקס המשתתף באנתולוגית הקומיקס החיפאית בהוצאת ‘ברחש’: Third City. והפעם הקומיקס האילם של סתיו עסיס. לצפייה »
*(ראיון עם דור כהן, עורך האסופה, התפרסם בעלילות בשבוע שעבר.)
—
פתיחת אירועי ‘אנימיקס זיכרון #3’. במשך שלושת הימים הקרובים (5-7 מאי) יתקיימו אירועים העוסקים בזיכרון השואה ומלחמת ‘חרבות ברזל’ באנימציה, קומיקס וקריקטורה. היום (5 מאי) תערך הרצאתו של גלעד סליקטר ‘זיכרון ועפרון בסלון’, בה יספר על הקומיקס שיצר בעקבות מפגשים עם האחים קאמפ, ניצולי שואה החיים בהולנד. הקומיקס של גלעד התפרסם באנתולוגיה זוכרת הפרסים ‘אבל אני חי’ (אולם יד לבנים, מודיעין). לכרטיסים »
—
גיבורי על בקינג ג’ורג’ - דוקו חדש על קומיקס וירקות. אופיר טביביאן צילם וערך סרט דוקומנטרי קצר על חנות הקומיקס הידועה ‘קומיקס וירקות’. בלב הסרט ראיונות עם הבעלים דני ויובל. הצמד, שעומד מאחורי המקום כבר למעלה מ-20 שנים, מדבר בחופשיות על האתגרים בהקמת החנות ועל הזוגיות העסקית, כל הדרך עד ל’אייזנר’!
—
קול קורא: תכנים לכנס אנימאטסורי. ההרשמה להעברת תכנים ב’אנימאטסורי’, כנס הקיץ של אמא”י (ארגון המנגה והאנימה הישראלי), נפתחה. הכנס (יתקיים ב-8 אוג’, בנייני האומה, י-ם) ישמח לארח פאנלים, הרצאות וכל רעיון אחר התואם את נושאי הכנס. לשאלות ניתן לפנות במייל. לפני הרשמה יש לקרוא את התקנון (תאריך אחרון להרשמה: 12 מאי). לתקנון ולהרשמה »
—
מאירוע לאירוע במוזיאון הקומיקס. אחרי שאתמול (4 מאי) ציין המוזיאון את ‘יום הקומיקס הבינלואמי’ (אלבום תמונות »), יחגג ביום חמישי (9 מאי) ‘יום המוזיאונים’. לכבוד היום המיוחד - כניסה חופשית בהרשמה מראש (המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון). לפרטים »
יום הקומיקס הבינלאומי, מוזיאון הקומיקס.
—
ביקורת חדשה של תום שפירא. הקומיקס ג’ורנל האמריקאי פירסם השבוע ביקורת נוספת של תום והפעם - הקומיקס החדש של דן אבנט ואיאן הולברד Wild’s End: Book One. הספר ממזג בין עולם נוסח ‘הרוח בערבי הנחל’ (אנגליה של ראשית המאה ה-20 מאוכלסת בחיות מואנשות) עם מד”ב בסגנון ‘מלחמת העולמות’. שורה תחתונה - מחמאות. לקריאה »
סטודיואים חדשים ב'מקרר', תל אביב (חשמונאים 80). 12-70 מ”ר, החל מ-₪1000 + חשבונות. חללי עבודה, גלריה ובר עם 27 אומנים פעילים, חובבי שיתופי פעולה והפסקות משותפות. תערוכות, אירועים, גישה נוחה וחניה חינם בקניון האופנה הסמוך. לפרטים: hamecarer@gmail.com
"אוירה טובה ולוקיישן מהמם."
